מסתמא האט געשריבן: ↑מיטוואך יולי 03, 2024 10:23 am
מיינע זיידעס האבן נישט געוויסט צו זאגן פון ברסלב אבער ווען מניתי ספר'ט און מ'נחזה'ט כאפט א ציטער. כהאב קיין מיינונג, בס"ה א שטארקע שרעק.
עלים לתרופה ש"נ (אגרות רבי נתן, תלמיד ר'נחמן):
אַךְ בְּיוֹתֵר וְיוֹתֵר הִזְהִיר אֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל זֶה כִּי כָּל עִנְיָנוֹ הוּא בְּחִינַת הִתְחַדְּשׁוּת נִפְלָא וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד שֶׁיָּכוֹל לְהָרִים וּלְחַדֵּשׁ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁיָּרְדוּ וְנָפְלוּ מֵאֲלָפִים שָׁנָה וְכַמָּה גִּלְגּוּלִים עָבְרוּ עֲלֵיהֶם וְכוּ'. וַאֲנִי יוֹדֵעַ וּמַאֲמִין בֶּאֱמֶת שֶׁאֲדוֹנֵנוּ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ יוֹדֵעַ הֵיטֵב בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת כָּל מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה עִם כָּל הַנְּפָשׁוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִיּוֹם בְּרֹא אֱלקים אָדָם עַל הָאָרֶץ עַד הֵנָּה וְעַד הַסּוֹף הָאַחֲרוֹן. וְיוֹדֵעַ כָּל הַתִּקּוּנִים שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וְכָל הַיְדִיעוֹת הלָּלוּ הֵם אֶצְלוֹ דָּבָר קָטָן. כִּי הִשִּׂיג הַשָּׂגוֹת אֱלקוּת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּס בַּמַּחֲשָׁבָה כְּלָל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בְּךָ כְּלָל.
וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, חַטֹּאתֵינוּ הַמְרֻבִּים גָּרְמוּ לַעֲשׂוֹת מָסָךְ הַמַּבְדִּיל בֵּינֵינוּ וּבֵין הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת, שֶׁיִּהְיוּ נֶעְלָמִים וְנִסְתָּרִים מֵעֵינֵינוּ, חַס וְשָׁלוֹם, וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְהוֹצִיא לָאוֹר תַּעֲלוּמוֹת וְהַסְתָּרַת צַדִּיקֵי הָאֱמֶת, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה אֱל ֹקינוּ וֵאל ֹקי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁאַתָּה בְּעַצְמְךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תְּזַכֶּה אוֹתָנוּ וְתַעֲזֹר לָנוּ לִזְכּוֹת וּלְהַגִּיעַ לְכָל מַה שֶּׁבִּקַּשְׁנוּ מִלְּפָנֶיךָ, וּוִדּוּי דְּבָרִים שֶׁהִתְוַדֵּיתִי לְפָנֶיךָ, יִהְיֶה חָשׁוּב וּמְקֻבָּל וּמְרֻצֶּה לְפָנֶיךָ, כְּאִלּוּ הִתְוַדֵּיתִי לִפְנֵי הֶחָכָם וְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר וְכָל הַמַּעֲלוֹת וּמִדּוֹת טוֹבוֹת וּבִטּוּל תַּאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת וְכָל שְׁאָר הַמַּעֲלוֹת טוֹבוֹת, שֶׁהָיִינוּ יְכוֹלִים לִזְכּוֹת עַל יְדֵי צַדִּיקֵי הָאֱמֶת.
(נוסח זר ביותר, וידוי שהתודה לפני הקב"ה יהיה חשוב כאילו התודה לפני הצדיק, ומי נתלה במי)
ליקוטי מוהר"ן קע"ז:
(בַּמִּדְבָּר י"ד) : וַיּאמֶר י-י סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶיך רָאשֵׁי תֵּבוֹת כּוֹסִי כִּדְבָרֶך דָּבָר רָאשֵׁי תֵּבוֹת דִּשַׁנְתָּ בַּשֶּׁמֶן ראשִׁי כִּי יֵשׁ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כּחַ, כְּשֶׁשׁוֹתִין יַיִּן לִפְעָמִים לִמְחֹל עֲווֹנוֹת עַל יְדֵי זֶה כִּי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא עו). שֶׁיַּיִן יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי בְּחִינוֹת זָכָה נַעֲשֶׂה ראשׁ וּכְשֶׁנַּעֲשֶׂה ראשׁ שֶׁהוּא בְּחִינוֹת מחִין עַל יְדֵי זֶה הוּא יָכוֹל לְכַפֵּר עֲווֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי ט"ז) : "וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה" וְזֶהוּ: "וַיּאמֶר ה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶך" כִּי דָּבָר הוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת "דִּשַּׁנְתָּ בַּשֶּׁמֶן ראשִׁי" כַּנַּ"ל שֶׁהִיא בְּחִינַת שְׁלֵמוּת הַמּחִין [שֶׁהֵם בְּחִינַת (שְׁמוֹת ל) : "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קדֶשׁ" בְּחִינַת (תְּהִלִּים קל"ג) "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָראשׁ" כַּיָּדוּעַ] וְזֶה: "וַיּאמֶר ה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶך" שֶׁהוּא רָאשֵׁי תֵּבוֹת "כּוֹסִי" כַּנַּ"ל וְזֶהוּ: "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶך" שֶׁהַסְּלִיחָה כִּדְּבָרֶך דַּיְקָא כְּפִי בְּחִינַת "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן ראשִׁי" שֶׁאַתָּה זוֹכֶה הַיְנוּ כְּפִי הַמּחִין שֶׁזּוֹכֶה הַצַּדִּיק הָאֱמֶת עַל יְדֵי שְׁתִיַּת הַיַּיִן כְּמוֹ כֵן זוֹכֶה לִסְלִיחוֹת עֲווֹנוֹת כִּי עִקַּר הַסְּלִיחָה עַל יְדֵי הַחָכְמָה וְהַמּחִין הַקְּדוֹשִׁים שֶׁמְּקַבֵּל בִּבְחִינַת "וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה" כַּנַּ"ל
חיי מוהר"ן ש"ד:
שָׁמַעְתִּי בְּלִיפֶּוִיץ שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִם אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ דְּשָׁם וְאָמַר מָה אַתֶּם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְכִי מַסְפִּיקִים יְמֵיכֶם וְכחֲכֶם כֻּלְּכֶם לְתַקֵּן פְּגָם אֶחָד מִמַּה שֶּׁקִּלְקַלְתֶּם. רַק אֲנִי עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה בִּשְׁבִילְכֶם וְיֵשׁ לְאֵל יָדִי לְתַקֵּן הַכּל כָּל מַה שֶּׁקִּלְקַלְתֶּם עַד הֵנָּה רַק הָעִקָּר מֵעַתָּה לא תַעֲשׂוּ עוֹד. וַאֲפִילּוּ מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה אֵינִי מַקְפִּיד עַל הַשְּׁגָגוֹת שֶׁתַּעַבְרוּ חַס וְשָׁלוֹם רַק הָעִקָּר שֶׁעַל כָּל פָּנִים תִּשְׁמְרוּ עַצְמְכֶם מִמֵּזִיד וְעוֹד דִּבֵּר מִזֶּה הַרְבֵּה.
היצטערט צו תורת הנגלה המסורה לנו מדור לדור מסיני לעיני כל ישראל, וואס כהאב מלקט געווען פון דא און דארטן פאר מיר פערזענליך כדי נישט צו נכשל ווערן חס וחלילה אין די עקרי הדת ווי שיתוף וכו’ חס וחלילה.
בגמרא כתובות (קיא:): ואתם הדבקים בה' א-לקיכם חיים כלכם היום. וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב כי ה' א-לקיך אש אוכלה. אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. עכ"ל הגמרא.
קודם כל רואים מדברי חז"ל שכל הדרשה מוסבת על הזכות לתמוך כלכלית ב"תלמידי חכמים" באופן כללי, ולא בתלמיד חכם מסוים, או מיוחד. שנית, אין כאן שום רמז אפילו שהכוונה לדבק רוחנית.
ובפי’ רש”י על הגמרא העושה פרקמטיא - מתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע"י אלו וכתיב חיים כולכם היום ע"י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות עכ”ל. נמצא שהענין לעשות פרקמטיא עם התלמוד חכם הוא כמו יששכר זבולון, דע”י הפרקמטיא התלמוד חכם יושב ולומד ונחשב הדבר כאילו התומך עצמו ישב ולמד ודבק בקב”ה ע”י הלימוד התורה אפילו שלא למד בעצמו.
במדרש רבה נמצאת גם דרשה זו ובמלים קצת שונות (במדבר רבה כב, א): ובו תדבק. וכי יכול אדם לדבק בשכינה, והלא כבר נאמר "כי ה' א-לקיך אש אכלה הוא". אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה, ועושה פרקמטיא ומהנהו מנכסיו, זהו שנאמר עליו ובו תדבק. עכ"ל המדרש רבה. ראינו שלא הזכיר אלא תלמיד, וכ”ש שאין הכוונה על חכם מיוחד.
ולמרות ששני מאמרים אלו רק הזכירו את הפן של התמיכה הכלכלית, הרמב"ם לקח מאמר זה צעד אחד קדימה ומבאר שהמצוה היא גם לשהות בקרבתם כדי ללמוד ממעשיהם ולהאמין הדעות האמיתיות מדבריהם, וכך פסק (הל' דעות ו, ב): מצות עשה להדבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר "ובו תדבק". וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכמים וישיא בתו לתלמיד חכמים ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים ולהתחבר להן בכל מיני חבור, שנאמר "ולדבקה בו". וכך צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם. עכ"ל. ובספר המצוות כתב הרמב”ם: והמצוה השישית היא שצונו להדבק עם החכמים ולהתייחד עמהם ולהתמיד בישיבתם ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמיתיות מדבריהם והוא אמרו יתעלה (עקב י) ובו תדבק, עכ"ל.
אבל לומר שזה הגמרא מכווין לדבר סגולי של דביקות נפשי בין פשוטי בני אדם לכללות התלמידי חכמים, לא ראינו ולא מצינו. הגם שמסתבר לומר כן, מטעם טוב לצדיק וטוב לשכניו אבל אין זה כוונת הגמרא כאן. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין ללמוד מזה הגמרא שיש חיוב התקשרות על בן אדם ישראלי להתקשר נפשי אם רבי מסויים יהיה מי שיהיה, הגמרא כאן בודאי אינו מכווין שיש לדבק לתלמוד חכם מסויים. הגם שיש חיוב של עשה לך רב, אבל אין זה כוונת הגמרא כאן. על כל פנים.
הגמרא בפירוש לא מכווין לדבר סגולי של דביקות נפשי בין פשוטי בני אדם לכללות התלמידי חכמים וכ”ש לא לתלמוד חכם מסויים.
בגמרא פסחים (כב:): עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. פי’ רש”י לרבות תלמידי חכמים - שיהא מורא רבך כמורא שמים עכ”ל.
ובמשנה אבות (פרק ד משנה יב): רבי אלעזר אומר: יהי כבוד תלמידך, חביב עליך - כשלך, וכבוד חברך - כמורא רבך, ומורא רבך - כמורא שמים. ע”כ.
ופי’ בבטנורא וז”ל: ומורא רבך כמורא שמים - דכתיב (שם יא) אדוני משה כלאם, כלם מן העולם, כיון שמרדו בך כאילו מרדו בהקב"ה וחייבים כליה: עכ”ל.
ובתו”ס יו”ט: ולא שמשוה אותם לגמרי שא"כ הכל שוה וכו’ ונ"ל דכל זה הוא דרך דרש ואסמכתא בעלמא ומשנת חסידים היא. עכ”ל.
ובתפארת ישראל ז”ל: ומורא רבך כמורא שמים - מה מצות ה' אינך רשאי להרהר אחריהם, ואפילו כשאין סברתך מסכמת להם. ותו שהרי גם בכל מקום הרי צריך שיהיה מורא שמים עליך, כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד. כ"כ ברבך לא תסתור דבריו, אפילו נראין דבריך מדבריו [כי"ד ר"מ ורמ"ב]. וגם בכל מקום אפילו שלא בפניו לא תחלוק עליו, רק תחשוב א"ע תמיד כיושב לפני רבך. וכדאמרינן [פסחים דנ"א ב'] אני ראיתי רבי יוחנן שאכל, אוכל בין בפניו ובין שלא בפניו. דכל המהרהר אחר רבו מהרהר אחר השכינה [כסנהדרין דק"י ע"א] עכ”ל.
תוכן כוונת המשנה נראה לי שכל המפרשים אמרו דבר אחד בסגנון כמו שמצינו בגמרא שבת (לא.) בגוי שבא לפני הלל להתגייר ורצה לקבל רק את התורה שבכתב ולא את התורה שבעל פה, והלל קיבלו וכשבא ללמדו שנה לו "אבגד" (סדר האל"ף בי"ת). למחר לימדו בסדר הפוך, וכשהתרעם הנכרי אמר לו: "הרי אתה סומך על מה שאמרתי, ולמה לא תאמין בתורה שבעל פה", וכך שכנעו. עד כאן תוכן דברי הגמרא. כוונת כל הדברים הוא שבכדי שהמסורת התורה יעבור מדור לדור בלי שאדם ישנה כלום מחייב הדבר שהתלמיד המקבל תורה מרבו יתבטל לגמרי את עצמו ושכלו לדברי רבו ויקבל את מורשת התורה מסיני כמו שהוא בלי שום שינוי וגירעון. והדבר מחייב התבטלות גמורה להורים ומורים המנחילים לנו את התורה הקדושה הנתנה לנו בסיני. על כל פנים לא ראינו ולא מצינו שום ”כח” או ”עצמיות” לתלמידי חכמים, והאומר כן בדברי הגמרא הוא מסלף דברי חז”ל.
ומה שמצינו כמה מקורות שהשם עושה רצון הצדיקים
בתהילים (קמה יט) רצון יראיו יעשה וכו’.
במשנה (אבות פרק ב משנה ד) עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו.
בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. ע”כ.
ובגמרא (מו”ק ט”ז:): אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים (שמואל ב כג, ג), מאי קאמר א"ר אבהו ה"ק אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל אני מושל באדם מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזרה ומבטלה. ע”כ.
פשוט וברור שהדבר הזה הוא בתור שכר מהקב”ה כמו שמפרש הברטנורא על המשנה (אבות ב ד) וז”ל: כאותה שאמרו בפרק במה אשה [דף ס"ג ע"א] כל העושה מצוה כתקנה אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל מעליו. ע”כ.
ובמו”ק (ט”ז: שם) פירש המהרש"א וז”ל: "ואיש חכם יכפרנה ממש, שהוא מבקש על כפרת עון, וע"ז סמך ואמר שע"י תפלתו באור פני המלך מלכו של עולם ניתן לחולה ההוא חיים".
סך הכל:
א. דבר זה שהקדוש ברוך הוא משלם להצדיקים שכר על מעשיהן ועושה רצונם מידה כנגד מידה, זה אינו משנה הדבר שאיסור גמור הוא לפנות לעצמיותם כשאדם רוצה שום דבר.
ב. כל יתרון שיש להצדיקים הוא רק מהקב”ה, והם מצד עצמותם אינם נחשבים לכלום.
האם יש לבשר ודם הכח לידע מה שבני אדם חושבים או עושים? בודאי לא!
רק הקב”ה מודיע להצדיקים כפי רצונו יתברך מה שהוא רוצה שידעו.
אין להצדיקים שום ”יכולת” מצד עצמם ורק השם יתברך נותן להם במתנה כמה דברים ורק מתי וכמה שהוא יתברך רוצה. ולומר אחרת הוא כפירה גמורה.
א. כששלמה המלך התפלל לה' בחנוכת בית המקדש התפלל בזה הלשון (מלכים א, ח, לט): "ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת
לבדך את לבב כל בני האדם".
ב. הספורנו כותב במאמר האחדות (פרק ה' ההקדמה הד') על הפסוק (שמות ח, יח) "כי אני ה' בקרב הארץ" שרק ה' משגיח בנו ואין אחר משגיח וז"ל: "כמו שהודיעו שהאמינו באמונת החידוש שאין זולתו מחדש, כך הודיעו באמונת ההשגחה
כי אין משגיח זולתו".
ג. הרמח"ל כותב במפורש בדעת תבונות וז”ל: ולא עוד, אלא שהוא
לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו..." עכ”ל.
ד. על הפסוק (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", מסביר הספורנו: השגת הטהרה והסליחה הגמורה תהיה לפני ה' בלבד וזה בוידוי ותשובה,
שהוא לבדו יודע אמתתם. עכ"ל.
ה. ועוד פסוק מפורש שרק ה' משגיח (תהלים קיג, ה-ו): "מי כה' א-לקינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ". והכוונה במילה "מי" להדגיש שלא תמצא עוד כזה.
ו. בגמרא (פסחים נד:) “תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה”. והרי קבלה ברורה ביד חז”ל כי אין אדם יודע מה בליבו של חבירו. וזו מידה השייכת לבורא יתברך בלבד. ואפשר שבאופן אקראי יש שהקב”ה מגלה לצדיקיו מה שבלב חבירו אבל לומר שכן הוא בקביעות אצל הצדיקים, בפשטות מושג כזה מנגד דברי הגמרא.
כתב הרמב”ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם (פי’ במציאות) מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל,
וכן העובד כוכב או מזל
וזולתו כדי להיות מליץ [=פי’ מתווך] בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין“. עכ”ל.
בדעת תבונות הרמח"ל מסביר שהתכלית בבריאה הוא גילוי יחודו יתברך וזהו יעודו של כל נברא. וזהו עצם השכר שהקב"ה מתחסד עם ברואיו, דהיינו גילוי יחוד זה לעומק יותר ויותר - וזה יהיה עצמו העילוי עד אין קץ בעולם הבא. ולהבין מה זה בעצם יחוד ה' נביא קטע מהספר (דעת תבונות סימן לו): ואמנם המאמין ביחוד ומבין ענינו, צריך שיאמין שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב כלל ועיקר בשום פנים
ובשום צד, אלא הוא לבדו מושל בכל. לא מבעיא שאין רשות נגדו ח"ו, אלא הוא עצמו בורא הטוב והרע, כענין הכתוב (ישעיה מה, ז): "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה". שאין אחר תחתיו שיהיה לו שליטה בעולם, דהיינו
שאין שר ולא שום כח שני, כמו שחשבו עובדי עבודה זרה. ולא עוד,
אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל,
אלא הוא השופט כל הארץ וכל אשר בה, וגוזר כל אשר יעשה בעליונים ובתחתונים, עד סוף כל המדרגות שבכל הבריאה כולה.
ומעוצם יחוד שליטתו הוא שאין לו שום הכרח וכפיה כלל, וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק - כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל. הנה כשרוצה - משעבד רצונו, כביכול, למעשי בני אדם, כענין ששנינו (אבות פרק ג, יט): "והכל לפי רוב המעשה", וכשהוא רוצה - אינו חושש לכל המעשים, ומטיב בטובו למי שרוצה, וכמו שאמר למשה רבינו ע"ה (ברכות ז.): "וחנותי את אשר אחון - אע"פ שאינו הגון"...ואמנם זה (יחוד ה') מה שיש לנו להאמין באמונה. אך בירור האמת הזאת (יחוד ה') היא המתגלה מכל המעשים, מכל הבריות ומכל ההבטחות, וכמו שביארנו לעיל. ונמצא, שגלוי יחודו, זה הוא מה שרצה בו הרצון העליון, ועל פי כוונה זאת חקק חוקות נבראיו. וכל המסיבות אשר גלגל וסבב, הם מה שצריך כדי לבא לתכלית הזה... עד כאן דברי הרמח"ל.
הרמב”ם בהאני מאמין מגדיר את היסוד החמישי מהעקרי האמונה בזה הלשון וז”ל: היסוד החמישי שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולעשות מצוותיו ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם יכולת ולא בחירה אלא רצונו יתעלה. וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבה אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו, וזהו היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודת כוכבים ורוב התורה מזהרת עליו. ע"כ דבריו.
[/quote]
איך האב געוויזן דיין שאלות פאר א חשובע תלמיד חכם א יודע ספר און פאלגענד איז זיין תשובה וואס ער האט מיר איבערגעגעבן איך לייג עס דא
בס"ד
אמע"כ הי"ו
אחדשה"ט כראוי
אזוי ווי עס זעהט נישט אויס צווישן אייערע שורות אז איר מיינט ח"ו לקנטר אדער לפגוע צו זיין בקדושי עליון זי"ע, נאר איר זענט א מבקש השם און זוכט צו פארשטיין דעם אמת, וועלן מיר פרובירן צו ענטפערן לפי קט שכלינו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ויה"ר שלא יאמר פינו דבר של כרצון השי"ת.
(איך וויל קלארשטעלן אז איך בין נישט דא א "ספאוקסמען" בשם גדולי וחשובי חסידי "ברסלב" כאו"א בשמו הטוב יבורך והע"י, איך שרייב נאר מיינע אייגענע אויפפאסונגען לפי מה שראיתי בספרים הק' של רביה"ק מוהר"ן ותלמידיו הקדושים זי"ע ובשאר ספרים הקדושים).
איר פאנגט אהן אייערע ווערטער:
מיינע זיידעס האבן נישט געוואוסט צו זאגן פון ברסלב וכו'.
איר שרייבט נישט ארויס "וואס יא". כידוע איז דא א הייליג ווארט פון מרן החתם סופר זי"ע אויפ'ן מאמר חז"ל לעתיד לבא יעשה הקב"ה מחול לצדיקים והוא יושב באמצע וכל אחד מראה באצבעו ואומר הנה אלקינו זה. טייטשט דער הייליגער חת"ס. דער מרכז [-דער מיטן, "אמצע"] איז דער נקודה ווי יעדער וויל צוקומען, דאס איז דער הייליגער באשעפער וועם יעדער וויל דינען בלב שלם. "מחול" איז א "רינג", וואו יעדער איינציגער אין דער רינג שטייט אויף אן אנדערער פלאץ. דאס מיינט אז יעדער צדיק האט זיך זיין אייגענער דרך ווי אזוי צוצוקומען צום הייליגן באשעפער. אויף "דער דאזיגער" וועלט זעהט אויס ווי די דרכים זענען זיך סותר ומחולק איינער מיטן צווייטן, אבער דער אמת איז אז יעדער לפי דרכו ושורש נשמתו איז "זיין דרך" אמת מיט זיין ציל און כח צוצוקומען צום רבש"ע. לדוגמא, צום שטאט "ניו יארק" קומען מאסן מענטשן צו פארן פון פארשידענע ריכטונגען. מען קיין אריינקומען קיין ניו יארק פון, ניו דזשערזי, פענסילוועניע, קאנעקטיקוט, ווערמאנט, קאנאדע. געוואנדן לויט יעדן איינעם אויף וועלכער זייט פון ניו יארק ער שטייט. עס איז נישט שייך צו זאגן, אז נאר "איין איינציגער" וועג איז ריכטיג, און דער צווייטער נישט.
דאס איז פשט אין דעם אויבנדערמאנטער מאחז"ל. לעתיד לבא וועט דער באשעפער מאכן א "רינג" פאר די צדיקים [וואס דאס ווייזט אז יעדער קומט פון אן אנדערער ריכטונג], וכל אחד מראה באצבעו הנה אלקינו זה, מיר האבן אלע געדינט דעם איין אין איינציגן באשעפער, נאר יעדערער מיט זיין דרך לויט זיין שורש נשמה. עכתודה"ק של מרן החת"ס זי"ע בתוספות ביאור.
איז, כידוע באשטייט כלל ישראל פון פארשידענע שטרעמונגען, חסידים, [און אין חסידות אליין זענען פארהאן אהן א שיעור שטרעמונגען], ליטווישע, [אין צווישען די ליטווישע אליין איז אויך פארהאן פארשידענע דרכים, צ.ב.ש. סלאבאדקע, קעלם, נובהרדוק, בריסק, און א.ד.ג.], ספרדים [אויך פאשידענע מקורות, בגדד, מאראקא, דזשערבא, אאז"וו, תימנים, אשכנזים, [תלמידי חת"ס, יעקעס יוצאי מדינת אשכנז וכו']. היינטיגער צייט איז אבער אויך געווארן א "צירוף צווישן אלע מהלכים", ווי איינס איז נישט סותר דעם אנדערן, מקען זיין א ספרדישער חסיד ועוד ועוד כידוע.
איר שרייבט נישט ארויס פון וועלכע זיידעס איר שטאמט, אבער איך שטעל מיך פאר אז איר שטאמט מן הסתם פון דער זעלבער "בעקראונד" ווי איך. דאס מיינט תלמידי החת"ס זי"ע מיט א צירוף פון חסידות פון קדושי רבותיה"ק לבית בעלזא צאנז שינאווע סיגוט וויזניץ קערעסטיר. און נאכ'ן קריג: רבותיה"ק לבית בעלז סאטמאר סקווירא זי"ע וכו' וכו' אד"ג (עכ"פ איך קום פון דארט). אויב איז דער דאזיגער השערה אמת, פארשטיי איך פון ווי איר קומט, ממילא האף איך אז מיינע ווערטער וועלן טראגן מער וואג. ואם טעיתי טעיתי.
ממילא, מיינע זיידעס האבן אויך נישט געוואוסט פון "ברסלב", אבער צו דער זעלבער צייט האבן זיי אויך נישט געוואוסט פון אנדערע הונדערטער גדולי וקדושי מנהידי החסידות (און זייערע ספה"ק), ווי אויך גדולי וקדושי ליטא, וספרד. כפי ידיעתי האט מיין זיידע זז"ג נאר געוואוסט פון ספה"ק נועם אלימלך, מאור ושמש, ישמח משה.
דער באקאנטער שרייבער הרה"ח רבי יוסף פריעדענזאהן ז"ל האט דערציילט אז אין לאגער האט ער דער ערשטער מאל געהערט דורך אן אונגארישן איד פון הרה"ק רבי אייזיק'ל קאליווער זי"ע [בשעת גאנץ מדינת אונגארן איז געפארן יאר יערליך צו זיין ציון הקדוש], און דער אונגארישער איד האט דער ערשטער מאל געהערט פון צדיקי מדינת פולין זי"ע. ער האט אויך דערציילט אז פונעם ישמח משה זי"ע האט ער זיך שוין דערוואוסט פארן קריג דורך דעם וואס זיין טאטע ז"ל איז געפארן אמאל קיין ווארשא אין זיך אינגעהאנדלט דארט דער תהלים תהלה למשה.
רוב המון עם האט אויך נישט געהאט קיין ספרים שאפע מיט אן אוצר הספרים ווי היינט, נאר: חמשים, משניות, גמרא [ניטאמאל א גאנצער ש"ס. (הרה"ק רבי יאנקעלע מפשעווארסק האט דערציילט אז ער האט נאר געהאט עטליכע גמרות אינדערהיים, צווישן זיי האט זיך געציילט מסכת שבת וועלכער ער האט גע'חזר'ט איבער הונדערט מאל)], א קרבן מנחה סידור ועוד קצת.
ס'איז ידוע אז דער הייליגער חתם סופר ברענגט אראפ דעם ספה"ק ליקוטי אמרים לאדה"ז זי"ע, אבער אין א תשובה צום הייליגן ישמח משה זי"ע שרייבט ער אז ער האט נישט דעם ספר ליקוטי אמרים [פונעם הייליגן מעזריטשער מגיד זיעועכי"א]
דעריבער איז נישט קיין קשיא אז אונזערע זיידעס האבן נישט געוואוסט פון חסידות "ברסלב" אינעם ווייטן אוקריינע. און דאס טוט נישט דעלעגעמעטיזירן ח"ו כן כי הוא זה פון חסידי ברסלב.
*
אין חסידות ברסלב ווערט רביה"ק מוהר"ן זי"ע אנגערופן - "מיחידי הדורות". דאס מיינט אז רביה"ק מוהר"ן ווערט אריינגעשטעלט אין דער קאטאגאריע פון יחידי הדורות: הרשב"י, האריז"ל, הבעש"ט הק', ואחריו נכדו מרן מוהר"ן זיעועכי"א. יעדער איינער פון די אויבנדערמאנטע קדושי עליון האט מחדש געוועהן זיין דרך און אראפגעברענגט תיקונים נפלאים אויף דער וועלט עד סוף כל הדורות.
יעצט, לגבי די ערשטע פאר שטיקלעך פון עלים לתרופה וואס איר ברענגט, דארפן מיר זיך נאר מכניע זיין אין וויסן ווי קליין מיר זענען בכדי צו קענען גלייבן באמונה פשוטה אז עס איז געוועהן צדיקים וואס מיר האבן נישט קיין מינדעסטע השגה בגדולתם וקדושתם, און אז עס איז אונז די גרעסטע זכיה זיך מכניע זיין צו זיי, וואס אזוי ברענגען זיי אונז לתיקונתינו השלימה.
*
מיר זעהען אין די תורה"ק אז אלע ניסים אין מצרים און אין דער מדבר האט דער רבש"ע געמאכט דורך משרע"ה און אהרן הכהן. מען קען זיך אפשר טרויען צו זאגן אז דאס איז איינע פון די יסודות פון ספה"ק ליקוטי מוהר"ן ווי דער רבי האלט אין איין דערמאנען אז איתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא, און דער צדיק הדור ווערט אנגערופן משה, און אלע תיקונים ווערן געטוהן דורך איהם.
*
עס שטייט דאך מפורש ביי קריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו. – אמונת צדיקים איז פון די גרעסטע יסודות פון אידישקייט.
דער הייליגער באשעפער האט אונז געגעבן דער תורה הקדושה דורך משה רבינו ע"ה.
*
ביי אלע חטאים אין מדבר דורכן דור דעה, איז משה רבינו געוועהן דער וואס האט איינגעריסן פאר זיי, ווי אויך אהרן הכהן ווי עס שטייט ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה.
*
משה רבינו איז נפטר געווארן אין מדבר בכדי אז אלע מתי מדבר זאלן קענען אריינגיין אין ארץ ישראל בעת תחיית המתים כידוע. זעהען מיר דאך אז דער צדיק איז דער וואס איז עוסק בתיקון הנשמות.
בכדי צו האבן א שטיקל אריינבליק אינעם ענין וועלן מיר מעתיק זיין וואס עז שטייט אין ספר טובות זכרונות להגה"צ רבי אברהם שטערנהארץ זצוק"ל נכד מרן מוהרנ"ת זי"ע:
אמר המשתדל והמתעסק בספר הקדוש הזה להביאו לבית הדפוס: בכדי להשלים הגליון, ראיתי להביא כאן ענין אחד נפלא ונעים ששמעתי מפי קודש מורנו ורבנו עטרת ראשינו שיחיה נצח, המחבר ספר טובות זכרונות הלז [-ה"ה הגה"צ רבי אברהם שטערנהארץ זצ"ל, נכד מרן מוהרנ"ת והגה"ק רבי נחמן מטשעהרין זצוק"ל], הרשום אצלי מכבר בזה הלשון.
אמרתי לרשום בכתב אמת מה ששמעתי מפי קודש מורי ורבי עטרת ראשינו הגאון החסיד האמיתי הרב רבי אברהם שטערינהארץ, מענין מה שהיו לאנשי שלומינו האמתיים מתלמידי מוהרנ"ת ז"ל עוצם ההרגש הנפלא והאמונה החזקה והשלימה בגדולתו וכחו של אדומו"ר הקדוש והנורא נחל נובע מקור חכמה זצוק"ל, איך שהוא ז"ל עוסק גם אתנו בדורותינו אלה וכן עד סוף כל הדורות, להוציאנו מהשאול תחתיות ומתחתיו, ולהחיותינו כמו שאנו במקום שאנו, ולהשיב את נפשינו בכל מיני סמים ורפואות וסגולות יקרות המשיבין את הנפש, ולהעלותינו מעלה מעלה למקום שורש חיותינו ושורש מחצב נשמותינו ולתקן את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו לטוב לנו כל הימים לעד ולעולמי עולמים ולנצח נצחים בזה ובבא.
וסיפר לי, שפעם אחת בימי נעוריו, בהיותו הוא וחבירו החביב לו הותיק והחסיד מו"ה מרדכי שו"ב ז"ל על ציונו הקדוש של אדומו"ר ז"ל באומין, נזדמן שם גם כן החסיד המפורסם בין אנשי שלומינו לעובד ה' במסירות נפש ממש ובשכל גדול כש"ת מו"ה פינחס יהושע ז"ל תלמיד מוהרנ"ת ז"ל, וכשגמרו להתפלל שם אמרו לחכות עד שיגמור גם רבי פינחס יהושע ז"ל את תפילתו ושיחתו, בכדי ללכת ביחד אתו ולשמוע ממנו דברי אלקים חיים. וכשגמר גם הוא תפילתו ושיחתו ופנה ללכת וראה אותם מחכים עליו, נהנה מאד מזה שהם חיכו עליו, כי מאד היה מחבבם ואוהבם אהבת נפש ובפרט למורי שיחיה נצח שהוא גם נכד מוהרנ"ת ז"ל, והיה אך יצוא יצאו ביחד מן הציון הקדוש ללכת העירה, והלכו כמה פסיעות, פתאום העמיד רבי פינחס יהושע ז"ל את עצמו ועצם את עיניו והתעמק מאד במחשבתו ופניו נתלהבו והתחילו מפיקים קרני זהרי זיו כמראה השמש בגבורתו, והוציא קול אנחה עמוקה ואיומה מקרב ולב, כזה, שנתפחדו ונשתוממו מזה מאד מורי שיחיה נצח וחבירו רבי מרדכי שו"ב ז"ל, כי הקול האנחה האיום הזה נכנס להם לתוך עומק חדרי לבבם, והתפוררם. וכמו כן היה ניכר מתנועת ונעימת זה הקול אנחה, שהוא כלול מיראה ופחד תקוה ונחמה ביחד, אבל עדיין לא ידעו מה זאת ועל מה זאת בבירור.
אחר כך פתח את עיניו והסתכל על עצמו בעין חודרת מלבו ועד סוף גופו בהסתכלות איום ונורא יורד חדרי בטן, באימה ופחד וביראה גדולה כל כך עד שנבהלו גם הם מזה ההסתכלות, וממש לבם נשבר בקרבם (כי ראוי בעין איך שבההסתכלות הזה הוא מבקר את עצמו ורואה את כל חדרי נפשו וכל נימי הרגשותיו ומצטער עליהם, כמחוי שאין שום דבר ממנו נעלם מאתו ויודע וכו') וענה ואמר, מה אומר לכם יקיריי, כפי שאני מביט ומסתכל עלי בעצמי רואה אנכי שכבר הייתי כמה פעמים בזה העולם הגשמי, ובלשון אשכנז בזה הלשון: וועדליג איך קוק מעך ארום זעה איך אז איך בין שוין גיווען אסאך מאהל אין דער וועלט. והתחיל לומר בפרטיות, הייתי כבר בדורו של וכו', וכן הייתי גם בדורו של הצדיק הקדוש פלוני וכו' (ואמר לי מורי שיחיה נצח שעל ידי ההסתכלות האמיתי שלו כנ"ל, והדיבורים הגלויים האלו, ועל יד התנועות האמיתיות שעשה הרב פינחס יהושע ז"ל עם כל הגה ודיבור שיצא מפיו, ממש נפתחו עיניהם וראו בחוש אז באותו מעמד, שאמת נכון הדבר שהוא רואה ויודע את כל העבר עליו, ונתאמת אצלם כל כך, עד שיכלו גם להעיד על זה שאמת נכון הדבר שהוא רואה ויודע מה שנעשה אתו מאז ועד עתה, ואינו מגזים בדבריו כלל, כמו שידוע לאנשי שלומינו שכל דבריו היו בפלס ובמשקל גדול בלי שום צד נדנוד ספק חס ושלום, וידוע לאנשי שלומינו גודל צדקתו ואמתתו) וככה הייתי מתגלגל בכל פעם לזה העולם בגלגול אחר גלגול עד שגם עכשיו נתגלגלתי ובאתי לזה העולם עוד הפעם, והיה הדבר קשה בעיני מאד, כי מה זה שאירע עמי יותר משאר בני גילי, ולמה זה הוצרכתי אני לבדי להתגלגל ולבוא בזה העולם עוד הפעם ועוד הפעם וכו', הלוא הייתי בדורו של וכו' שעסק עם כלל נשמות ישראל לתקנן ולהשלימן ולהעלותן למקום שורש נשמתן, ומדוע זה עזבני לנפשי ולא תיקן גם אותי בתוכם ונשארתי בדד וגלמוד משוקע בחושך תהום עוונותי כל ימי חיי הבלי וכו', ועל ידי זה הוצרכתי להתגלגל ולבוא עוד הפעם בזה העולם אולי אזכה בזה להתתקן כראוי. והיה אז בדור הזה הצדיק הקדוש והנורא וכו', וגם הוא עסק עם כלל נשמות ישראל להשיבן ולתקנן ולהעלותן למקום שרשן, ואותי לא תיקן ונשארתי אני לבדי בלתי מתוקן גם בפעם הזה, והוצרכתי להתגלגל עוד הפעם וכו' עד עכשיו, ונפלאתי מאד מזה, האם לא היה ביכלתם לתקנני חס ושלום. הן אנכי היודע ועד שתיקנו נשמות ישאל לאלפים ורבבות רבבות וכו'. ונתתי אל לבי להבין פשר הפליאה הזאת והסכמתי בלבי שאין זה אלא שאני בעצמי החייב והאשם בכל זה, ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: הפנים אז נאר איך אליין בין דאס שולדיג גיווען.
והסביר את דבריו במתק לשונו, כי הנה אמרו חז"ל שתלמידי חכמים הצדיקים נקראים בונים, כמו שדרשו ז"ל על פסוק ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך. כי הם בונים בנינים דקדושה, היינו קומת השכינה הקדושה. כי על ידי שמשיבין את ישראל בתשובה שלימה ומלמדים אותן בלימודיהם הקדושים היאך לעשות רצון אבינו שבשמים ומתקנין אותם בכל פעם עד שמעלין אותן לשרשן העליון כל אחד ואחד על מקומו הראוי לו, על ידי זה נבנית קומת השכינה בכל פעם יותר ויותר, ולכן התלמידי חכמים הצדיקים נקראים בונים כנ"ל.
וכמו שאנו רואין בגשמיות למשל באלו הבנאים האומנים במלאכת הבנין, כשעוסקים לבנות בנינים בגשמיות, שמתחילה עוסקים הם לתקן ולסתת היטב כל אבן ואבן לעשותו ראוי ליקבע בבנין. ומתאימין את האבנים אחד לאחד בשורת הבנין עד שגומרים לבנות שורה אחת. ואחר כך בונים עוד שורה על גביה. וכן הולכים ובונים שורה על גבי שורה עד שגומרין ומשלימין לבנות כל קומת הבנין.
כן הדבר הזה אצל הצדיקים העוסקים בבנין קומת השכינה הקדושה על ידי תיקון נפשות ישראל כנ"ל.
וכמו שאצל הבנאים בגשמיות יש שלפעמים נזדמן שבא לידם אבן קשה ועקום קצת שצריכים להתייגע אתו לעשותו כראוי, אז אין דרכן לזרקו ולהשליכם מידם ולהפקירו, אלא אף על פי כן לוקחין הם את האבן, ועד כמה שביכלתם וכוחם לסתתו ולתקנו, מתייגעים אתו עד שמיישרים אותו ומושיבים אותו בנדבכי הבנין ביחד עם כל האבנים, כי אחרי התיקון, הרי הוא כמותם.
אמנם יש לפעמים שנזדמן ליד האומן הבנאי אבן עקום וקשה כזה, שכשמתחיל לסתתו מצד אחד, נמצא עקום מצדו השני, וכשחוזר ומסתתו מצדו השני, נתראה עקמומיתו מצד שלישי, וכמה שמתייגע אתו לתקנו ולהישירו, אינו עולה יפה. וכשהבנאי רואה כן, שאין שום תועלת יוצא מיגיעתו, כי האבן נשאר בכל זאת עקום ואינו ראוי, אז בהכרח שמשליכו מידו הל[א]ה ומפקירו, ואז נשאר האבן מחוץ להבנין, ואז נעשה האבן יותר גרוע, כי מושלך בין רגלי העוברים ושבים ונעשה לאבן נגף.
כן הדבר ההוא ברוחניות. שהצדיקים התלמידי חכמים האמיתיים שנקראים בונים, עוסקים לבנות קומת השכינה הקדושה על ידי תיקון נפשות ישראל שנקראים אבנים, כמו שכתוב תשתפכנה אבני קודש וכו', שפי' על נפשות ישראל הקדושים. וכמו שכתוב בספר יצירה, שתי אבנים בונות וכו', ומובא בספה"ק לענין נפשות ישראל הקדושים. והצדיקים הקדושים הנ"ל הם עוסקים תמיד עם נפשות ישראל לתקנם ולהישיר את ליבם לאביהם שבשמים עד שנעשים ראויים, והם בונים בהם קומת השכינה הקדושה, והרבה מאד יש שהצדיקים צריכים להתייגע אתם לעשותם כראוי, ובכל זאת אינם חושכים שום עמל ויגיעות, והם מתייגעים ועמלים עם אותן הנפשות, עד שמתקנין אותם היטב כראוי, ולפעמים יש שהם עוסקים ומתייגעים במסירות נפש ממש בכל הכחות עד שעולה בידם לתקן את הנפש מישראל ההיא הכל לפי ערך כל נפש ונפש.
אמנם בהגיע תור נפשי ובאתי לידם לתקנני, ואז בראשונה כשבאתי לפני וכו' שיתקנני והוא נטפל אלי והתחיל בתיקוני באופן כזה ולא עלה יפה, והתחיל לתקנני באופן שני, וא גם כן לא באתי על תיקוני, וככה התייגע וטרח עמי בכל מיני אופנים ולא עלתה בידו לתקנני בשום ענין ואופן. ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון, לקחוני, און מיע האט מיר גיטשעשיט [סיתתו וישרו אותי] מכאן ונמצאתי עקום מצד שני, האט מען מיר גינומין און מיע האט מיר גיטשעשיט פון דארט, ונמצאתי עקום מצד אחר, ושוב לקחוני והתייגעו אתי לתקנינו, ובכל זאת נשארתי עקום, פארקרומט דא, פארקרומט דארט, פארקרומט מכל הצדדים, ובראותו שאחרי כל היגיעות והטרחות והמסירות נפש שהיה לו עמדי לתקנינו לא נמצאתי ראוי להשיבנו בהבנין דקדושה, וראה כי נלאה מאתי, אז רפו ידיו ממני וקצתי בעיניו, עד שהחליט עלי שאין שום תיקון מועיל לנפשי הפגומה מאד כל כך, והתיאש ממני, און מיע האט מיך אווארף גיטוהן, כאומר, גייא, דו טויגסט נישט [והשליכו אותי כאומר: לך, אינך ראוי לכלום]. ועל כן הוצרכתי להתגלגל ולבוא בפעם השנית לזה העולם, אבל כמו אז בפעם הראשונה, כן עתה בפעם הזה, התייגעו בתיקוני ולא נמצאתי ראוי לכלום. וכן היה גם כן אחר כך בכל אותן הדורות שהייתי, שכל הצדיקים הקדושים הגדולים במעלה שעוסקים בתיקון נפשות ישראל, כולם התייאשו ממני והשליכו אותי מנגד פניהם, ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: הפנים אז איך בין גיווען אזוי פאר שמירט אז וויע מיע האט מיט מיר גיטוהן האט נישט גיטויגט [הייתי כה מלוכלך, שכל מה שעשו עמי לא הועיל] (ונפל עלינו פחד גדול באמרו זאת), וככה נשארתי בדד וגלמוד מכל אותן הדורות שהייתי אני ביניהם, שהם באו על תיקונם ואני לא, ואני מושלך כאבן נגף שמואסים להזדקק לו, מתגולל ורמוס בין רגלי התאוות והבלי הזמן לאחר יאוש.
אבל ה' יתברך צופה ומביט עד סוף כל הדורות החושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, חמל בחמלתו הגדולה שאין לה סוף, עלי ועל נפשי העזובה והעלובה ומדוכאת והאומללה כל כך כל כך זה כמה. והביאני עוד הפעם לזה העולם, עכשיו בפעם הזה, עכשיו, אחרי שכבר היה אדומו"ר הקדוש והנורה ה'נחל נ'ובע מ'קור ח'כמה בזה העולם, אשר כל העולמות כולן חלים ורועדים וזוחלין מפני הדרת קדושתו העצומה, והוא כבר גילה עצות נפלאות ונוראות כאלו אשר על ידם יכולים להתקרב לה' יתברך כל אחד ואחד, יהיה מי שיהיה שרוצה להתקרב לה' יתברך, אפילו מכל המקומות הרחוקים והנידחים והמפוזרים והמטונפים מאד שלא ניתן להזכר שמם, והוא צעק בקולו קול עוז, קול גדול ונורא, במסירות נפש נפלא ועצום, לחזק ידים רפות ולאמץ ברכים כושלות, ואמר בזה הלשון: אין שום יאוש בעולם כלל, והוא אמר בפירוש על עצמו: אני נהר המטהר מכל הכתמים, וכהנה וכהנה, אשר לא נשמע ולא נראה ולא נהיה כדבר הזה מיום ברא אלקים אדם על פני האדמה, ברוך המקום ברוך הוא חי וקים וברוך שמו תמיד לעולם ועד אשר גלגל וסיבב עמי סיבות נפלאות כאלו ועזרני ברחמיו לזכות להתוודע לתלמידו הקדוש מוהר"ר נתן זצוק"ל, והוא הוא אשר השיב את נפשי והחיה אותי ממש, ונשא אותי כאשר ישא האומן את היונק, וגידל אותי, וקרבני אליו בהתקרבות גדול, ולמד אתי תורה הקדושה, וגילה אזני והודיע לי מרבינו ז"ל, מעצותיו הקדושים והנעימים, ומתורותיו הקדושים והנפלאים, המביאין את האדם לחיים אמיתיים לחיים נצחיים, עכשיו בטחוני ותקוותי חזק בה' הטוב שעל ידו ובכחו הגדול והקדוש אזכה לבלי העוות עוד חס ושלום, ולתקן בחיים חיותי את כל מה שהעוויתי עד עכשיו בכל הגלגולים הקודמים, ולתקן הכל בשלימות כראוי על פי דרכיו הקדושים והנוראים המסורים לנו על ידי תלמידו הקדוש והנורא מורינו הר"ר נתן זצוק"ל.
אך בשימנו כל זאת על לבינו ודעתינו הלא יפלא הדבר מאד – המשיך רבי פינחס יהושע ז"ל בשיחתו – איך יכול להיות כדבר הזה, היאומן כי יסופר שנפש שפל ומאוס כזה שהתייאשו ממנו כל צדיקי הדורות הקודמים, הוא יזכה סוף סוף להתקרב לאור צח לאור מצוחצח כזה, לרבי עליון וכו' קדוש ונורא כזה, והטעים פליאתו במאמר הכתוב (תהלים קיח, כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, היינו שהפסוק אומר כמתמיה ומתפלא על אבן, היינו נפש כנ"ל, שנפש כזה שמאסו בו הבונים, היינו הצדיקים שנקראים בונים כנ"ל, והתייאשו מאתו לגמרי, יהיה לה זכות כזה שתזכה להתקרב להצדיק האמת העליון הזה שהוא הראש פינה, שממנו יתד ממנו פינה לבריאת כל העולמות כולן וכו'. ועל זה בא בפסוק השני לתרץ הפליאה הזאת ואומר: מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, היינו שאי אפשר בשום שכל אנושי להבין ולהשיג זאת, כי אין זה אלא מדרכי ה' יתברך הנפלאים והנעלמים מעין כל חי, מרוב רחמיו וחסדיו הנעלמים אתו לבד אשר לא כלו לעולם, שאין ביד האנושי להשיג זאת הרחמנות בשכלו, זולת הצדיקים הקדושים והנוראים מאד, המופלגים במעלה מאד, שזכו על ידי יגיעתם ועבודתם העצומה במסירות נפש נפלא ועצום בכל רגע ורגע מימי חייהם הקדושים לה' יתברך, הם זכו להשיג זאת הרחמנות ולהודיע לכל באי עולם עוצם גדולת רחמיו יתברך על כל נפש ונפש מישראל, אפילו על המונחים והמושלכים בשאול תחתיות ומתחתיו וכו', והודיעו להם שגם הם אינם מיואשים כלל וכלל לא, ושגם להם יש תיקון בוודאי. ועל כן, שרצון ה' יתברך הוא לדעת מהרבי הזה שגילה זאת הרחמנות דייקא בחושך הזה שהתגבר בעולם, ודייקא בגלגול הזה, בוודאי צריכין אנו לגיל ולשמוח ולהתגבר בשמחה עצומה כל ימי חיינו על שזכינו להיות בחלקו של רבינו הקדוש, שהוא תיקוננו ותיקון כל בית ישראל, ותיקון כל העולמות כולן התלויים בהם.
וסיים רבי פינחס יהושע ז"ל, שזהו מה שמסיים אחר כך הפסוק ואומר: זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, היינו שבזה היום, היינו שבדורותינו אלה, עשה אתנו ה' יתברך גדולות ונפלאות כאלה ששלח לישראל צאן קדשים רועה נאמן כזה לשמרינו מכל פגע ונגע ולהצילינו מכל רע, נגילה ונשמחה בו ברבינו הקדוש נקבלו בשמחה ישמח לבינו ותגל נפשינו בשמחה אמיתיית שאין לה קץ תמיד כל ימי חיינו לנצח, ולהודיע לכל הדורות הבאים אחרינו שיש רבי כזה ותלמיד כזה וספרים קדושים כאלו שהשאירו לנו להחיות עם רב כיום הזה בתוך מעוף צרה וצוקה בתוך שטף מים הזידונים האלו העוברים עלינו בזמנים אלו ה' ירחם. ועל ידיהם יהא נתקיים 'חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח', ועל ידיהם יהא התיקון הנפלא שמצפים אליו כל בית ישראל. ה' יתברך יזכינו ויתן בלבנו בינה להבין ולהשכיל איך להתדבק ולהתקשר באמת בקשר אמיץ וחזק ברבינו הקדוש ובתלמידיו הקדושים ובספריהם הקדושים לטוב לנו ולבנינו עד עולם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים עצותיהם הקדושים הנכונים והישרים האמיתיים לשמוע היטב קולותיהם הקדושים לקיימם בפשיטות גמור בלי שום התחכמות עצמיי כלל וכלל, אמן נצח סלה ועד.
ואמר לי מורי שיחיה נצח, שעד היום נשאר חקוק בזכרונו המעמד הנזכר, וכשנזכר בהסתכלותו הנ"ל, נזכר באותו האימה והיראה שנפל עליו אז מה שאי אפשר לצייר, וכו'. ע"כ.
*
ווי אויך ווערט דער צדיק אנגערופן "צדיק יסוד עולם". דאס איז פשוט פשט, חוץ די סודות הק' שבו.
*
דער ענין פון ווידוי דברים לתלמיד חכם איז ביסודו
פונעם בעש"ט הק'. אזוי ווי עס שטייט אין חיי מוהר"ן סי' נ"ח באריכות, יעו"ש. אין אויף דעם איז מבוסס תורה ד' אין ספה"ק ליקו"מ כמבואר שם, אין אויף דעם איז מבוסס די תפילה אין ספה"ק ליקוטי תפלות סי' ד' וואס איר דערמאנט.
אמאל איז דער מענטשנ'ס תפלה נישט בשלימות און עס שטייט שוין און זוה"ק אז תפלה בלי דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, ווי עס איז באקאנט די מעשה פונעם בעש"ט הק' אז ער איז אמאל אריין אין א ביהמ"ד און געזאגט אז דער בימ"ד "איז פול מיט תפלות". ווייל די תפלות זענען נישט ארויפגעגאנגען אין הימל, נאר זענען געבלבן שטעקן אין ביהמ"ד. דעריבער אז מען איז זיך מקשר צו א צדיק, איז דער צידק מתקן די תפילות און איז עס מעלה. דער זעלבע בעט הרה"ק מוהרנ"ת זי"ע אין די תפלה לגבי "ווידוי דברים", אז אפילו די ווידוי איז נישט ראוי להתקבל להקב"ה מצד חיסרון שלימות הכוונה בהווידוי, זאל עס ווערן גערעכנט ווי ער האט זיך מתוודה געוועהן בפני צדיקי הדור [וויבאלד ער איז דאך משתוקק זיך מתוודה צו זיין בפניהם כמבואר שם] און עס זאל זיין גערעכנט כאילו זיי האבן דאס מתקן געוועהן אז עס זאל זיין ראוי לעלות לפני הקב"ה.
למשל, ווען איינער ברענגט א מתנה פאר א קעניג א דיימאנט'ענעם רינגל וואס ער האט "אליין" געמאכט, אבער ער איז נישט קיין גרויסע מומחה אין דיימאנט שלייפעריי, וואלט דאך געפאסט כיאות לפני המלך אז ער זאל אויפזוכן די גרעסטע מומחים אין דעם תחום אז זיי זאלן דאס מתקן זיין פאר איהם און אזוי זאל ער עס ברענגן פארן קעניג. ער האט אבער נישט געטראפן קיין מומחים, בעהט ער זיך ביים קעניג "איך האב פרובירט אלעס צו טוהן כפי יכולתי ממילא אפילו די רינגל איז נישט שיין, זיי עס מקבל ברצון כאילו די גרעסטע מומחים וואלטן דאס מתקן געוועהן.
*
ובעצם ענין ווידוי דברים לפני ת"ח נעתיק בזה מספר שיש"ק בענין זה, בכדי צו באקומען א שטיקל ציור אין די זאך:
וז"ל שם אות קצד: באר רבי אברהם בן רבי נחמן בענין המופלא שראינו אצל רבינו קודם שנסע ללעמבערג, שנהג אז בהנהגת 'ודוי דברים', שלכאורה איך היה ביכלתם של כחמש מאות ושש מאות אנשים ואף יותר שבאו להסתופף בצלו בימי ראש השנה להכנס אליו ולהתודות לפניו ולספר לפניו איש איש כל לבו, ויפרש להם רבינו אז דרך תשובה כראוי להם בזמן מועט כזה של ערב ראש השנה? כי התפלה בבוקר התארכה מאד, ותפלת מנחה של ערב ראש השנה היה נהוג אצל רבינו להתחיל להתפלל אותה מוקדם מאד, ובין שחרית למנחה לא היה זמן יותר מכחמש שעות לודוי דברים, ואם כן היאך הספיק היום עבור כלל כל הבאים להתודות בזמן מועט כזה של שלש מאות דקות לערך (שלפי חשבון זה היה לכל אחד רק זמן של כחצי דקה)?
ואמר רבי אברהם לבאר בזה, שדרך ה'ודוי דברים' היתה באופן כזה, שהיה עומד רבינו בחדרו עם פניו אל הכותל, כדי שלא יתבייש המתוודה, ונכנס הנכנס בפחד עצום ונורא, ואמר לו רבינו: '
נו, זאג וואס השם יתברך ווייסט, און איך ווייס, און דו ווייסט' – 'נו, אמור מה שהשם יתברך יודע, ואני יודע, ואתה יודע' – ותיכף כשהתחיל הנכנס להתוודות, נשפע ונמשך עליו זכרון פלאי כזה, שנזכר כל מה שעבר עליו מעודו, ונתעורר בבבכיה עצומה במרירות הלב נוראה, ובדיבור המועט שהספיק לדבר, כבר היה נכלל כל ה'שברון לב' שלו, ומיד הרים רבינו את ידו כאות לסיום דבריו ושיצא ('דער רבי האט א מאך געגעבן מיט די האנט'), והיה יוצא תיכף לחוץ בעינים בוכיות (וממשיך לבכות ולהתחרט בחוץ), ונכנס השני, ואשר על כן לא ארך הדבר כי אם זמן מועט מאד; ואחר כך בשעת שמיעת התורה שנאמרה בראש השנה לכלל, היה כל אחד שהתוודה מקודם, מוצא את עצמו בתוך התורה, כי בתוך התורה היה כלול כל ה'ודוי דברים' של כל אחד ואחד, וכל אחד היה מוצא בתוך התורה כיצד מדבר רבינו שם ממנו ומענין ודויו, והיה מוצא בזו התורה מה שהיה נצרך לו –
'אין די תורה וואס דער רבי האט געזאגט ראש השנה איז אריינגעגאנגען אלע 'ודוי דברים' פון יעדעם איינעם, און יעדער איינער האט געהאט געטראפן אז דער רבי רעדט פון אים אליין, יעדער איינער האט געהאט אין די תורה וואס ער באדארף': (רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל שמעה מפי הרה"ק רבי אברהם ב"ר נחמן זצוק"ל). ע"כ. ועיי"ש בגליון.
*
ובענין ההתקשות לצדיק, נעתיק מש"כ הגה"צ הגרי"מ שכטער שליט"א באוסף מכתבים ח"ד עמ' ס, וז"ל: וכשהאדם לומד ומתפלל על דעת הצדיק ובהתקשרות של אהבה אליו, כמו שמובא בתרגום על הפסוק 'ונפשו קשורה בנפשו' (בראשית מד, ל) 'ונפשיה חביבא ליה כנפשיה', היינו שעיקר ההתקשרות הוא האהבה שיש לו להצדיק – ועל ידי זה הוא מתדבק אליו.
כי אם יש מצוה לאהוב את כל איש מישראל, הלא העיקר לאהוב את הטוב ואת האמונה והקדושה שבכל אחד מישראל (מלבד האהבה הפשוטה לדאוג לטובת כל אחד מישראל בפועל), מכל שכן שיש לאהוב את הצדיק, שכולו טוב, כמו שכתוב 'ותרא אותו כי טוב הוא' (שמות ב, ב) וכמבואר הרבה בזהר מהפסוק 'אמרו צדירק כי טוב' (ישעיה ג, י). [וכו']. עכ"ל.
ובגליון שם כותב: זל"ק החתם סופר פ' שמות עה"פ ואמרו לי מה שמו, בתו"ד: ... עפ"י מה שכתבו בשם הר"ש מקינון אחר שלמד כל סדרי קבלה אמר הרינו מתפלל ע"ד התינוק הזה בלי שום כונה כי אם לאלקי עולם ה' כי אין אתנו יודע עד מה, ויש אומרים שידבק מחשבתו באבותינו הראשונים ויתפלל על דעתם וה"ל כאלו כיוון בכוונתיהם בפירוש. עכל"ק. ועי' עוד בחתם סופר פ' משפטים עה"פ ועבדתם את ה' אלקיכם, ובתוד"ק כתוב לאמר בזה"ל: וידוע [וכו'], אע"ג שאני איננו יכול לכוון בתפלתי כראוי, אני מתפלל על דעתו של גדול הדור, וכן אני לומד על דעת הגדולים [וכו'], עכל"ק יעו"ש.
עוד כותב הגה"צ הגרי"מ שכטער שליט"א באוסף מכתבים ח"ד עמ' רח, וז"ל: ואמנם זה פשוט וברור, שענין הקשר לצדיקים, אין בו ענין של עבודה להצדיק ח"ו ח"ו, אלא כענין אהבת התורה ונשיקת התורה, האם זו היא עבודה להספר תורה ח"ו?!, אלא הוא שנתן לנו את התורה וברא את העולם על ידי התורה, כמו במדרש בראשית בתחלתו וכן בזהר חדש (בראשית דף י ע"ב) על הפסוק 'ואהיה אצלו אמון' (משלי ח, ל) אל תקרי אמון אלא אומן, וזהו 'בראשית ברא אלקים' – עם ראשית 'ברא אלקים את השמים ואת הארץ' (בראשית א, א) וזו היא התורה, ע"כ.
וכל התקרבותינו אליו ית"ש אי אפשר כי אם על ידי התורה. ואם ירצה אחד להתקרב להשי"ת בלי התורה, אינו מקבלו כלל, והרי זה כופר, ונשאר נכרת ומנותק מהשי"ת ח"ו.
כן ראה הקב"ה שהצדיקים מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור (יומא לח ע"ב), כי להם היו נשמות מעולם האצילות, והגילוי אלקות שלהם היה עד אין קץ, ומהם מקבלים את האמונה הטהורה והדעת אלקים אשר בתורתו.
ויש מאמר הזהר (אחרי דף עט) שתלמידי רשב"י כשהיו רואים את רשב"י היו רהיטין [רצים] אחריו ואומרים 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' (דברים יג, ה), ע"כ. והכוונה בזה היא, שאיך מתקרבים אליו יתברך – על ידי שרצים אחרי רבי שמעון.
ועיין ברבינו בחיי על הפסוק 'ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה' (שמות לג, ז), שהוצרך לומר 'כל מבקש משה', אלא מכאן שנקרא משה על שם המיוחד, שהדבק בדבר, נקרא על שם מי שנבק בו, ע"כ.
והכל סובב על כוונה אחת, שהוא מיסודי הדת, שעל ידי הצדיקים שהשכינה שורה עליהם, על ידם אנו מתקרבים להשי"ת ולתורתו הקדושה.
וכל זה בלי שום ספק.
עכ"ל הטהור.
*
וז"ל עוד שם באוסף מכתבים ח"ג עמ' מז:
על דבר השאלה 'מאן הוא הראוי להקרא ברסלב'ער חסיד'.
הנה אליבא דאמת, הלא לנו נגלה רז שרבינו הק', כמו גדולי הצדיקים האמיתיים, יש בו ההארה של אתפשטותא דמשה, גואלן של ישראל, כמובא ש'מה ש'היה ה'וא שיהיה, ר"ת מש"ה, וכמו שהבינו הבאים בסודו במה שסיפר בהמעשה הנוראה [של הז' בעטליר'ס] מהבעטליר השישי, שניצח בשירו בעשרה מיני נגינה והביא לרפואת הבת מלכה אפילו אחר שנפגעה מכל המיני חיצין המשוחים עם כל מיני סמין הארסיים רח"ל, ורביה"ק בעת ספרו המעשה רחושי רחש בשפוותיה 'און איך הייל זי, 'ואני רופא אותה'... [א"ה עייש"באוסף מכתבים בגליון].
וכן מובא בחיי מוהר"ן שרבינו אמר אפילו על אלו שדברו עליו כזבים, אמר עליהם בניגון של תנ"ך [הפטורה] 'ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים' (הושע ז', יג).
ויקצרו המון יריעות להאריך בענין הנשגב הזה, איך באיזה פלא ירדה נשמה לזה העולם, בגילוי כזה ובהעלמה נפלאה כזו, ושניהם יחד משמשים בערבוביא, ומה שיכולים לזכות המשכילים אשר יבינו המה אשר האור נגה עליהם, כי האור מגיע גם לכל ישראל.
אולם על פי מה שמבואר בסימן נ"ו בליקוטי מוהר"ן, משמע שזה באתכסייא, והרי שאלתכם היא באתגלייא...
*
לכך נראה שכל מי אשר מסכים ששם רבינו ייקרא עליו – ראוי הוא אכן להקרא בשם 'ברסלבער חסיד', והגם ש'לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה' (אבות א, יז); לקיים עצותיו הקדושות: התבודדות, לימוד שולחן ערוך, ואמירת ליקוטי תפילות, תיקון הכללי ושמות הצדיקים וכו', ולעסוק בתורותיו ומעשיותיו הנוראים ושיחותיו הק'.
וכמו כן הידיעה הזאת שכל תורה בליקוטי מוהר"ן היא מדריגת רבינו הקדוש בעצמו – הוא יסוד חשוב בהתקרבות שלימה לרבינו הק'.
כי אמנם גם כשאדם מחדש חידושין דאורייתא ואינו אוחז בזה – גם זה טוב, כי קוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא, וכל פיטטיא [דיבורים בעלמא] בישין [אינם טובים] ופיטטיא דאורייתא טבין (ירושלמי סוף ברכות), וכדברי קדשו של רביה"ק, שהאמונה תולה בפה של האדם [בגליון שם: ראה ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן מד: האמונה תולה בפיו של האדם, בבחינת 'אודיע אמונתך בפי' (תהלים פט), היינו שמדברים האמונה בפה, זהו בעצמו אמונה, וגם עי"ז באים לאמונה] – לא כן הצדיקים האמיתיים, שתורתם וחידושיהם הם מעצם מדריגתם, בבחינת 'הוא היה אומר' – מה שהוא היה בעצמו, זה היה אומר. וכן ראיתי או שמעתי. [וכו'].
*
וזה מכמה שבועות אמרתי לאיזה בחור מאנ"ש ההבדל בין כמה בני אדם שיש להם הבנה עמוקה בליקוטי מוהר"ן, וכן יש הרבה, ידועים ואינם ידועים, שעוסקים בליקוטי תפילות (ואינם רוצים אפילו שיתוודעו מהם), ועכ"פ הם מתפעמים מד מהתורות ועצות רבינו הק' – לבין אלו שבאו בסוד הננמ"ח [הנ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה] וקלטו את הסוד שכל מאמר ומאמר בליקוטי מוהר"ן, עצם המאמר עשה רבינו ממנו בעצמו, ממדריגת עצמו, היינו שעשה ממנו ומעצמו תורה, וכשלומדים תורתו, לומדים את קדושת נשמת מוח הצדיק, וזה בעצמו הוא התקשרות ראויה להצדיק.
ואחר כך על ידי השלוש תפילות הקבועות והאמירת תהלים והשיחה בינו לבין קונו בהתבודדות ובאמירת הליקוטי תפילות – על ידי זה סופגים מעט מאור הצדיק לפנים.
*
וכדוגמה לרעיון זה שרבינו ותורתו אחד הוא, אנו רואים בתורה כ"ד, שרבינו מדבר מאורות הצחצחות שהם למעלה מהספירות [בגליון באוסף מכתבים שם: וזל"ק: דע שיש אור שהוא למעלה מנפשין רוחין ונשמתין, והוא אור אין סוף וכו', כי באמת א"א להשיג אותו, כי הוא למעלה מנפש רוח ונשמה וכו', וזה בחי' 'והשביע בצחצחות נפשיך' כי אורות אלו הם הצחצחות, שהם למעלה מהספירות, אשרי מי שזוכה שירדוף מחשבתו להשיג השגות אלו וכו'. ע"ש באיזה אופן אפשר להשיג מעט מאלו האורות שהם בבחי' מטי ולא מטי, ע"ש.], ורבינו הק' היה אז בהתלהבות נוראה כזאת עד שלא הבינו לגמרי את תורתו, (רק אח"כ קיבל מוהרנ"ת את התורה כתובה בלשון רביז"ל) [בגליון שם: וכמו שמובא בחיי מוהר"ן (אות יח): סימן כ"ד נאמר בקיץ תקס"ג בסעודת ליל שבת, ואמר אותו ביראה גדולה ובהתלהבות עצום ונשגב כל כך עד שלא יכלו השומעים להבין כלל מה הוא אומר – רק נכתב אח"כ בכתיבת ידו ובלשונו הקדושה, ע"כ.
ושמעתי מרבי לוי יצחק בענדער זצ"ל שהיה מקובל באומן שרביה"ק מרוב ההתלהבות, האירו פניו כשמש, ולא היו החסידים יכולים להביט בפניו הק', ונתן מסווה על פניו], וזה היה בליל שבת קודש.
ובשבת בבוקר (כשירד אל העם) אמר רבינו את המאמר בסי' ט"ז 'כד אפיק רישא ממיא' – כשהצדיק מוציא את ראשו מחכמות עליונות, ומגלה את הסוד שיש בזה באפיק רישיה ממיא, ובשביל מה צריך לזאת.
כי כשהיה רבינו בבחינת 'רצוא' – אמר את המאמר מ'אורות הצחצחות', וכשהיה בבחינת 'שוב' – שזה היה יותר קשה לרבינו הק' כידוע, וכנראה מהמאמר ט"ז שהצדיק מוכרח לזה (שכתב שם 'שהצדיק צריך לזה') [בגליון שם: כלשון רביה"ק שם: דאפיק רישיה ממיא וכו', כי אי אפשר לצדיק להיות מחשבתו משוטט תמיד בחכמות עליונות, כי לפעמים צריך לצאת לחוץ לעסוק בדברי העולם, כמו שאמרו חכמים: פעמים ביטולה של תורה זו היא קיומא, ע"כ] – ורבינו לא עשה שום דבר בלי תורה, לכן גילה את התורה בסי' ט"ז כשהיה בבחי' 'שוב'. [וכו'].
*
היוצא מדברינו, שאם אין רוצים להטעות את עצמם, צריכים אמנם להרגיש 'אז דער רבי איז מיין תיקון', אבל כל מה שיש לאחד אחיזה ברבינו (כי מקובל שרבינו הק' היה רוצה שיאמרו תורותיו או עצותיו אפילו בשם גדול אחר, והעיקר שיצא מזה קיום עצותיו לעבודת השי"ת) צריכים להאמין שהוא תיקון נפלא בזה העולם אפילו אם חסר הרבה משלימות, מכל שכן כשאחד רוצה להקרא על שמו – ודאי שנקרא ברסלב'ער חסיד. עכ"ל.
*
ועי' עו"ש חלק א' עמ' רנז.
וז"ל עוד שם בח"ד עמ' ק"ג: ...אני מקווה כי כש בעז"ה יקל לך גם מהכאב לב ובלבולי הדעת כידוע. כי לדעתי זה מציאות של טבע אצלך, והכוח העצבי מחפש כל פעם היכן לשכון. ואצל יהודים כשרים כמוך, המקום המתאים הוא בענייני אידישקייט, כי בדבר זה יש בהם ערנסטקייט, וטבע העצבות שורה בדרך כלל אצל יהודי בדבר היותר ערנסט אצלו.
וגם זה ברור אצלי, שאם לא היית יודע מדעת רבינו הק' היתה העצבות מתלבשת אצלך בעניינים אחרים, ואמנם עמם היית מתאבק מימי נעוריך עוד מפני שידעת מרבינו. והתבונן בעצמך שיש לך כמה דוגמאות מכמה נארישקייט מהעבר שלך, שהיום אתה רואה שזה נארישקייט.
האמן לי, שבדרך כלל יש לי שייכות וחברותא עם הרבה בחורים ואברכים לא מחסידי ברסלב, ויש כמה מהם אשר מספרים לי את הנערווין (העצבים) שלהם תמיד. ולפעמים עולה ברעיוני: ב"ה שאינם מבני חבורתינו, כי לולא כן היו אומרים שזה מחמת החסידות, ובפרט כאשר היו הנערווין מתלבשים בענינים שלנו, כי כל זה אינו עצבות, אלא נערווין, ובלשון חז"ל זה רוח רעה. ואי אפשר להפטר מזה כי אם על ידי היסח הדעת וקרירות רוח ושמחה והתעסקות עם דברים שהם מסיחים את הדעת, כי בחזקה אי אפשר להפטר מהם, כי כל מה שחושבים יותר, העצב מתדבק יותר בפנימיות – כי אם על ידי היסח הדעת, ועי"ז הרוח רעה נעשה קלוש יותר מהמחשבה, ומפסיק לטורדו.
ואתה בחר לך בענין זה הדרך הנוחה לך. אין אתה מוכרח להיות ברסלבער חסיד בתור חברה ודרך פרטי (איך שמתנהג דבר זה כהיום בעקבתא דמשיחא בתוקף החושך וההתגברות הבע"ד).
דע לך שיש שיחה מרבינו הק' 'איך וויל איר זאלט זיין אויסגעמישט מיט די וועלט' [-אני רוצה שתהיו מעורבים על העולם]. [וכו']. עכ"ל הזהב, יעו"ש.
וע"ע שם ח"ב מעמ' רפו ולהלאה.
וז"ל עוד שם בח"ב עמ' רפא: והנה בהרבה דקדוקים בפרטים שונים המבלבלים אותך אם כוונת בדיוק בדעת רבינו או לא - הרי רבינו הק' בעצמו לא אחז מחומרות יתירות [וכו']. ע"כ.
וז"ל עו"ש עמ' רפח: ...ובכן, אל תתעמק בשיחה בשעה שאינה מאירה לך, וכל שיחה תתקבל אצלך רק לטב ולחיים ולשלם. עכ"ל.
*
בענין התקשרות לצדיק בכדי להעלות התפלות, איז כדאי צו באמערקן, אז עס שטייט דאך אז דער מלאך מט"ט איז מעלה די תפלות, און אז די מלאכים באשווערן די תפלות אז זיי זאלן ארויפגיין צו זייער באשטימטער פלאץ, וויל די כח התפלה איז אזוי גרויס אז אפילו די מלאכים הק וויסן נישט ווי עס ארויפצוטראגן, דעריבער באשווערן זיי די תפילות אז זיי זאלן אליין ארויפגיין. איז דאך נישט שווער צו פארשטיין אז די תפילות דארפן דורך גיין דעם צדיק הדור.
און עס איז כדאי צוצוצייכענען אז דאס איז נישט בעצם נאר א "ברסלב'ער" זאך, ווי מיר וועלן מעתיק זיין פון ספר נרי בידי עמ' כ"ו וז"ל: בהדרכה שנתן [הרה"ק רבי יוחנן טברסקי זי"ע מטאלנא-ירושלים ת"ו] לחסיד ששאלו האיך כותבים 'התקשרות קוויטעל', אמר כך: 'לכתוב, כותב כל אחד לפי שורש נשמתו והרגשת לבו, אפס דבר אחד חייב להיות ברור, שכאשר נותנים 'התקשרות קוויטעל' הרי זה קשר עליון קשר של קיימא, המתבטא בכך שהנותנו מקבל על עצמו בהתלהבות דקדושה ובאמת צרופה, שכל מצוה או מעשה טוב או דיבור של תורה ותפילה שלו, יעבור דרך הצדיק, והוא עצמו בטל ומבוטל אליו, ומוטב לו שלא נברא משנברא'. ואכן באחד מהקוויטלעך שנשתייר בכתב ידו בידי נכדיו כתוב לאמר: 'הרינו מתקשר עצמי בנר"נ לאדמו"ר שליט"א וכל מעשה דיבור ומחשבה שלי בע[נ]יני שמים שיהיה מקושר דוקא לדרככם לבורא יתברך שמו'. ע"כ.
*
בכלל איז אינטערעסאנט צו באמערקן, אז כאטשיג ביי חסידות ברסלב איז אזוי שטארק דאס ענין פון התקשרות לצדיק, און זיך מקשר צו זיין צום צדיק מעלה צו זיין די תפלות,
איז אבער פון די אנדערע זייט ביי חסידי ברסלב די שטערקסטע זאך יעדן איינציגן טאג זיך אויסצורעדן דאס הארץ צום רבונו של עולם אזוי ווי מען רעדט צו א גוטע פריינט, און כאטש דער רבש"ע איז דאך א יודע מחשבות, דאך זאל דער מענטש "ארויסרעדן" פון הארצן צום רבש"ע אלעס וואס דער מענטש טראכט, אלעס וואס גייט אריבער אויף איהם, אלעס וואס שטערט און ס'באדערט איהם, אלעס וואס ער איז משתוקק, אלעס וואס ער האט צו דאנקן דעם רבש"ע וכו'. אזוי ווי עס שטייט און ספר כוכבי אור להרה"ק ראבר"נ זצוק"ל (אנשי מוהר"ן אות ד'): ...ובאלו העשרת ימי תשובה נכנס [מרן מוהרנ"ת זי"ע] פעם אחת לבדו אצלו [לרבינו הק'] ז"ל, וסיפר לפניו את כל לבו. וצוה עליו אדמו"ר ז"ל כמה הנהגות (עי' בשיחות הר"ן אות קפ"ה). ואחר כך יצא עמו מהבית והלך עמו בחוץ אנה ואנה אצל הבית הכנסת הגדול דשם, ודיבר עמו הרבה דברים המשיבין את הנפש, והחיה אותו מאד.
ובאמצע השיחה לקחו אדמו"ר ז"ל בידיו הקדושות סביב כתפיו, וענה ואמר לו בזה הלשון: אין ווייטער סע זייער גיט אז מע רעט זיך אויס דאס הארץ פאר השי"ת, היינו אזוי וויא מע רעט זיך אויס פאר איין אמת'ן גיטן פריינט [והלאה, טוב מאד כשמשיחין את כל לבו לפני השי"ת כמו שמשיחין לפני ידיד טוב אמיתי]. ומיד נכנסו אלו הדיבורים בלבבו כאש בוערת ממש, והבין תיכף שעל ידי עצה זאת בודאי יהיה נעשה איש כשר כראוי. כי כל מיני מחשבות שיסבב הבעל דבר בדעתו, וכל מיני מניעות שימנעהו, כולם יספר לפני השי"ת ויבקש מאתו רחמים ותחנונים על כל דבר שיעזרו להיות כראוי לאיש הישראלי. ועל ידי אלו הדיבורים קירבו להשם יתברך בהתקרבות גדול מאד. עכל"ק.
*
מיר האפן אז מיר האבן בעז"ה אויסגעקלארט די זאכן וועלכע איר האט דערמאנט.
פאר מער קלארקייט איז כדאי צו מעיין זיין אינעם ספר שפת אמת תיכון לעד.
ווי אויך איז כדאי מעיין צו זיין אינעם ספר שבחו של צדיק וואס איז א וואונדערליכער ליקוט איבער קדושי עליון במשך הדורות פון חסידים ביז ליטאים און ספרדים וועלכע האבן עוסק געוועהן בספרי ברסלב. ווי אויך ווערט דארט דערמאנט ממקור נאמן אז דער ספה"ק ליקוטי תפילות [אויף וועלכן איר וואונדערט זיך אויף זיין לשון] וואס האט באלאנגט צו הגה"ק רבי אלחנן וואסערמאן זי"ע איז געווען דורכגעווייקט פון טרערן.
בידידות