הילף, מיין ווייב'ס שייטל איז לכאורה נישט אויסגעהאלטן

[נישט דא קיין נייעס]

לויט ווי אזוי דו לייגסט עס אראפ האסטו נישט קיין וועג פון איר טוישן אן מחלוקת סייווי, וואס איז פשוט אז ס'קומט נישט אין באטראכט, איז וואס איז דיין דילעמע? צו ס'זאל דיך באדערן? וואס וועט באדערן העלפן?

און וויאזוי הער איך מיך אויף עסן דאס געזונט

דארפסט קודם וויסן וואס באדערט דיך דא בעיקר, דא איז דא צוויי זאכן וואס קען באדערן

1. די עצם מציאות פון איר לבוש
2. אז זי רעכנט זיך נישט מיט דיר מיט דיינע רצון זי טוט וואס זי וויל

די עצם מציאות

[שבת קודש]

זייט מתן תורה

לינק

סתם געשאסן נישט דא קיין שום זאך אז א מאן זאל קענען צווינגען זיין ווייב ווי אזוי זיך אויפצופירן

סיי די מאן אין סיי די ווייב מוזן זיך פירן על פי תורה

על פי תורה איז זיכער אזוי. דער מאן איז אחריות אלעס אין זיין שטוב.

ביי אונז אין סאטמאר האט מען אלע יארן געהערט פון רבותינו הק' אז די מענער זענען אחריות אויף די צניעות אין שטוב.

דאס אז די אחריות איז אויפן מאן איז נאר אויב ער קען עפעס טועהן, אויב פייפט זי אים אן איז זיכער נישט די שולד אויף אים.

[ווירקליך]

לינק

סתם געשאסן נישט דא קיין שום זאך אז א מאן זאל קענען צווינגען זיין ווייב ווי אזוי זיך אויפצופירן

סיי די מאן אין סיי די ווייב מוזן זיך פירן על פי תורה

על פי תורה איז זיכער אזוי. דער מאן איז אחריות אלעס אין זיין שטוב.

ביי אונז אין סאטמאר האט מען אלע יארן געהערט פון רבותינו הק' אז די מענער זענען אחריות אויף די צניעות אין שטוב.

דאס אז די אחריות איז אויפן מאן איז נאר אויב ער קען עפעס טועהן, אויב פייפט זי אים אן איז זיכער נישט די שולד אויף אים.

איך האב נישט גערעדט וועגן שולד

[מסתמא]

ערנסט גערעדט די ביסט שוין 100 פערצענט אויסגעהאלטן לויט אלע דוקדיקים אין חומרות אז דיין ווייבס שייטעל באדערט דיר

סיריעסלי??

וואס זאגט איר? אז איר זענט ודאי נישט 100 פראצענט אויסגעהאלטן?


חלילה!

[משיב כהלכה]

די פראבלעם איז אבער אז ס'קומט אן ביז נאך די אקסל און ס'צופלויגן (וואס קען מען טוהן, די היינטיגע וועלט זאגט אז ס'שיין...)
און לפי עניית דעתי הקטן פאסט עס נישט פאר א אידישע פרוי

פאה נכרית היא כמו בגד, לכל דבר ולכל ענין. וכמו שהבגדים שלובשת אשתך היום "לא מתאימים לאשה יהודיה" אם נסתכל על נשים יהודיות לפני אלף שנה, כך גם הפאה. אבל לא מצינו אף פוסק הלכה שקבע שאשה צריכה לחזור וללבוש סדינים (כמו הנשים באתיופיה היום), כמו לפני אלף או אלפיים שנה, וכל דור לפי סגנון הלבוש שלו.

וכן כתב בשו"ת "שירת בן הלוי" (סי' י"ג): "ומה שטענו הרבה אחרונים שמנהג לבישת הפאה הונהג והשתרש ע"י קלי דעת ואפיקורסים, זה היה יציב וקיים אז. אבל מה נאמר ומה נדבר בדורנו כאשר כל מלבוש הנשים, אף היראות ביותר, הוא לבוש שהונהג ע"י פורקי עול והגרועים אף בין אומות העולם. החל מנעלי הנשים עם העקבים, המשך בגרבים הדקות והשמלה המראה מקצת החלק התחתון, וכלה בגרוע מכל בחלק העליון של השמלה המבליט את צורת האשה. כל זה לא נתיסד ע"י אנשים יראים. ואם נעמיד אשה הלבושה בדורנו בצניעות ליד נשים שהיו לבושות לפני מאתיים שנה ויותר, כפרוצה תחשב. וגם על מלבושים יותר צנועים משל היום צעקו גדולי הדור של זמנם. ואם כן לא הנחת אשה תחת בעלה. אלא יש צד להקל, אחרי שכבר נהגו במלבושים אלו החדשים הרבה שנים, הורגלה בהם העין ואינם מעוררים את היצר כמו אז, ואי אפשר עתה לכוף את כל העם ולאסור עליהם הכל מכל וכל. ואין דין הפאה שונה היום משאר המלבושים".

ממילא, אין הבדל בין פאה "עד הכתף" או פאה "אחר הכתף", שזוהי המצאה שאין לה שום מקור בחז"ל או בראשונים (כי ממה נפשך, לשיטת המג"א יש לאסור שיער פזור אע"פ שמגיע עד הכתף, ולשיטת רוב האחרונים שחולקים עליו, וכן מוכח בראשונים, כל שיער פזור מותר [לרווקות] ולא מצינו שום חילוק בין ארוך לקצר).

ולמעשה כל גדרי הצניעות שנכתבו עד כה בענין פאה נכרית, כולל תקנוני בתי ספר ותיכונים למיניהם, תקנונים קהילתיים, מכתבים שנוסחו ע"י עסקנים ונחתמו ע"י גדו"י, הספרים שהעתיקו מהם, וכו' וכו', לרובם אין על מה לסמוך, ואינם רלוונטיים לכל מקום ולכל שעה.

וכן כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית בירושלים, בספרו דת והלכה סימן א':

"קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון... אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא".

וממילא מובן ופשוט שכל "גדרי הצניעות" בפאה הם גדר אחד ויחיד - שלא תהיה הפאה יוצאת דופן ביחס למנהג המקום, ולא תהיה חריגה ובולטת בצורה מיוחדת, שתגרום לכולם להסתכל עליה דוקא.

וכן היא דעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל שהביא הרב יעקב צבי בוצ'קובסקי בספר "בנות מלכים" בשם הגרא"ח שצ'יגל שליט"א מח"ס "דולה ומשקה", שאמר לו הגר"ח קניבסקי ש"לגדרי הצניעות בפאה נכרית אין גדר ברור בהלכה, והוא משתנה לפי המציאות".

וכן היא דעת הגרש"ז אויערבאך בספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז, חלק ג' עמ' ע'), מעדות נכדו של הגרש"ז:

"בשנה האחרונה לחייו של סבא, פורסמו מודעות בענין צניעות במלבושי נשים, שכתוב בסופן שהמכתב היה למראה עיניו של הגרש"ז אויערבאך. היה נשמע מניסוח הדברים, שכל מה שכתוב במודעה היה בהסכמתו. זכור לי שסבא הקפיד על כך ששינו את מה שאמר, וכתבו שם דברים לאיסור, דברים שחשב ואמר בפירוש שמותר".

"התפרסמו גדרי צניעות בפאות נכריות של נשים, שהתייחסו לצבע הפאות, לאורכן, לצורתן וכו'. גם שמו של הרב הוזכר ביחס לגדרים אלו. שאלתי את הרב ביחס לגדרים השונים שהתפרסמו: האם זה נכון שאסור שפאות נכריות תהיינה בצבע כזה וכזה? וענה: 'אני לא יודע'. המשכתי לשאול אותו על גדרים נוספים שהתפרסמו, האם כך נכון לומר? על הכל ענה לי הרב: 'אני לא יודע, אינני מבין בזה'. לבסוף אמר לי: אני לא יודע לומר לך גדרים בענין פאות נכריות של נשים, אך הכלל הוא שמה שבנות ישראל הכשרות נוהגות - זה בסדר".

"אפשר ללבוש שמלה מאוד יפה, להיפך - כבודה בת מלך. שמלה שכולה אדומה אולי לא ראוי, יש דבר כזה בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח סעיף א') אבל מה שכתוב שם לא נוגע לימינו, שם האיסור הוא בגלל החיוב לשנות ממנהג הגויים. אין צורך להיות ראשונים בכל דבר ולהתלבש ע"פ המודה הכי מודרנית. אי אפשר לאסור בגד "רועש" אם נשים כשרות נוהגות ללבשו, אבל בגד ש"מאוד רועש" מסתבר שאסור. אמנם כאשר זה נהפך למצוי שנשים לובשות בגד כזה, נאמר על זה שראשונים קלקלו לעצמם ותקנו לאחרים".

"יש ענין של מנהג נשים כשרות, דהיינו אם כך נוהגות נשים כשרות, יש להחמיר כמותן, ויש גם מקום להקל כמותן. לדוגמא, במקום שנשים כשרות, נשות בני תורה וכדומה, נוהגות ללכת עם שרוולים עד המרפק ממש, זה בסדר, ומותר לנהוג כמותן. כתוב שנשים כשרות נהגו ללכת עם סרט נוסף על כיסוי הראש, ואז זה היה חובה ללכת כך. לעומת זה יש במשנה (חלה פרק ב' משנה ה') "אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים" - לפעמים יש מציאות כזאת שהראשונים שפורצים את הגדר לא נהגו כשורה, אבל סוף סוף השתנה המנהג ונוהגים אחרת, ואי אפשר לחייב את כולם לשוב למנהג הראשון".

בנוסף לכל הנ"ל, מצוי שמערבים בטעות את נושא הצניעות עם נושא "מראית העין" שאין לו שום קשר לצניעות בימינו, וכך כותבים שפאה הנראית כשיער ממש, היא פריצות (ועוד מעמיסים זאת בדעת המתירים).

אבל זהו נושא אחר לחלוטין, האם הרואה יחשוב שזו שערה האמיתי וא"כ עוברת על מצוות כיסוי הראש, והמתירים הסיקו באופן חד משמעי שאין מראית העין במקום שכולם נוהגים בזה, כי תולים בהיתר. וזה מבואר בדברי ה"מגן גיבורים" שכתבו הגאונים בעל שו"ת שואל ומשיב ובעל מאמר מרדכי, שהם היו נכדיו של הפוסק הראשון שאסר פאה, וביארו בזה הלשון: "וגם גוף דבריו [של מהר"י] לחוש בפאה נכרית משום מראית העין, לענ"ד ברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין, דלא חשידי, ועיין ביורה דעה סי' קמ"א סעיף ד' בהג"ה, וכל שכן בזה דכל הנשים נהגו כן, האיך אפשר דכולהו יעברו על דת משה ויהודית עכ"פ, ומכל שכן למאן דסובר דהוא דאורייתא, ועל כן ישפטו הכל שהוא פאה נכרית".

מיותר לציין ש"ישפטו" אין הפשט שהפאה תהיה קש ותבן וכולם יזהו מרחוק... דבאופן כזה ליכא חשש מראית העין מעיקרא. אלא ידונו לכף זכות, כמו שכתב בשו"ת סתרי ומגיני (לפני כמאה שנה!) "דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה" (וכן כתבו עוד פוסקים רבים, איני רוצה להלאות את הקורא).

וממילא מובן שאין שום שייכות לפאה הנראית שיער טבעי (בכל מיני פטנטים, טופ לייס ושביל לבן) עם "גדרי צניעות", כי זה נדון הלכתי אחר לגמרי, ואליבא דהמתירים הדבר מותר לחלוטין.

כמו כן יש עוד טעות נפוצה, כביכול פאה שהיא "פאה יפה" היא חורגת מדרכי הצניעות, ומהראוי לבחור פאה מכוערת... לקיים מה שנאמר בגמ' שבת שילדה לא תצא בשערות של זקנה, כי מחכו עלה...

וכן הביא בספר "טהרת משה" עמ' קצ"א מפסקי הגאון מהרי"ק בתשובות כת"י ובע"פ: "פאה נכרית קדושה ומקודשת, והלוואי וכל בנות ישראל ינהגו בה. כי אין שום הלכה אצלנו שיש לקחת את האישה לדקורטור [מעצב] כדי שיבחר ויתאים לה את הלבוש המכער אותה דוקא, אלא מותרת להתנאות בפאה נכרית. ועיין פירוש המשניות [לרמב"ם] שבת פ"ו מ"ה. ומחלוקת האחרונים בזה ידועה, עיין שדי חמד".

ועוד שם (עמ' קפ"א) שו"ת כעין זה: "שאלה, מדוע כת"ר מתיר ללכת בפאה, מדוע אין כאן חשש לדברי הרמב"ן "נבל ברשות התורה", כי הרי מטרת הכיסוי משום צניעות - ששערות האשה לא יראו כי הם מושכות את יצר לב האדם, ולכאורה רוח ההלכה אין כאן". תשובה, "מותר גמור לילך עם פאה נכרית, ומשנה שלמה "יוצאה האשה... בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה". ועיין פירוש הרמב"ם שם. ומעולם לא מצאתי אני שחייב אדם לקחת אשתו לדקורטור כדי לבחור לה בגדים המכערים אותה. וכת"ר דריש טעמיה דקרא לפי דעתו, ולית לן בה".

ויש להוסיף על הנ"ל, שמלבד מה שאין לסברא זו מקום כלל, הרי בית ישראל במשך 500 שנה סמך על המתירים פאה (בכל מקום שנהגו להקל בזה), והם לא חשו כלל לאסור פאה הנראית כשיער משום "צניעות", ומהיכי תיתי לבוא היום בדורנו ולהעמיס על הנוהגים היתר את סברות האוסרים, שגם מתוך עשרות האוסרים לא כתבו כן אלא בודדים ממש, ובדרך אפשר (לדוגמא - החסד לאברהם, שכתב כן בדרך אפשר, והעיר על עצמו שמדברי רש"י משמע שכיסוי הראש הוא גזירת הכתוב).

[משיב כהלכה]

דארפסטו פרעגן אנדערש די שאלה, אזוי: ס'באדערט מיך אז מיין ווייב גייט א שייטל וואס איז אנדערש ווי די שטוב וואס איך וויל אויפשטעלן" א לעגעטימע שאלה

וזה מאוד עצוב לשמוע שיהודי הרוצה לבנות "בית יהודי" חושב שיזכה לזה רק אם ימרר את חייה של אשתו, שתלבש את הפאה המכוערת בעיניה (שהרי לפי דבריו מדובר באורך של הפאה שהוא רגיל ומצוי אצל חברותיה ואצל משפחתה, ואינו בולט ויוצא דופן ממנהג המקום).

"אין אשה אלא ליופי", אמרו חז"ל בכתובות דף נ"ט, "אין אשה אלא לתכשיטי אשה", זו המהות של האשה - להתקשט! (ולאו דוקא לבעלה אלא גם לחברותיה). ובתוס' שם ביארו שלדעת ר' חייא אין האשה חייבת להניק בנה, כי זה זה מפחית מיופיה! עד כדי כך.

ובמסכת שבת דף קל"ח איתא שנשים עשירות היו חובשות תכשיט מיוחד ובולט שנקרא "עיר של זהב" (כתבנית ירושלים על הראש) וזה היה מסמל את עשירותן, ובירושלמי סוטה פרק ט' איתא שרבי עקיבא קנה לאשתו, וראתה אותה אשת רבן גמליאל והלכה לבעלה וביקשה ממנו שיעשה גם לה (ושם מובא שאשתו זכתה לזה בגלל שהיתה פיאנית, עושה פאה נכרית משערות ראשה ומוכרת לחברותיה, כדי שבעלה ילמד תורה... והיות וכל תורתנו היא מר' עקיבא, נמצא שכל התורה היום היא בזכות פאה נכרית...)

וכתב הגר"י שינפלד בספרו "אוסרי לגפן" (חלק ט' עמ' קע"ה ואילך) "דכך טבע האשה מבריאת העולם (עכ"פ מאז שאכלה מעץ הדעת), ובזמן חז"ל יצאו בתכשיטין לרה"ר בימות החול, ורק בשבת אסרו שמא תשלוף להראות לחברתה, ומבואר שהתכשיטין היו להתנאות לפני חברותיה ולא רק בפני בעלה, ומפורש בחז"ל שמשמחים אותה ברגל בבגדי צבעונין, ועיין כתובות (סה.) רש"י ד"ה לך ולחברך ולחברורך, "שלא אתבזה על הבריות", הרי שכך דרך האשה מאז ומתמיד, צא ובדוק אצל הנשים הצנועות ביותר, שלובשות בגדים נאים יותר מבעליהן שלובשים חליפה שחורה פשוטה".

ובפרט שיש כאן עוד נדון, שתמצא חן בעיניו ולא יתן עיניו באחרות (כמובא בגמ' תענית כ"ג שאשתו של אבא חלקיה יצאה מקושטת בתכשיטים ברה"ר לעיני החכמים, כדי שלא יתן עיניו באחרות), וכתב הפלא יועץ בערך "יופי", שהאדם "ילביש את אשתו ויקנה לה תכשיטין ביותר ממה שיש לו, כדי שתמצא חן בעיניו ולא יתן עיניו באחרת".

ובהגהות יעב"ץ למסכת יבמות (סג:) הנדפסים בסוף המסכת, איתא: "אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפליים. קמ"ל שלא ישא כעורה... כדי שלא יתן עיניו באשת חבירו. היינו דסמיך ליה "העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה וכו', מאן דעבד הא עבד הא".

[משיב כהלכה]

א שייטל לענגער פון די אקסעל, איז אסור ע''פ הלכה כמבואר במגן אברהם. הגם עס זענען דא חולקים אויף דעם, איז אבער די פשטות הלכה כמגן אברהם. און אזוי פסק'ענען אונזערע פוסקים. נאר קיין עוברת על דת קען מען נישט אנרופן איינער וואס גייט אנדערש, וויבאלד למעשה זענען דא גדולי הפוסקים מדורות הקודמין וואס קריגען אויפן מגן אברהם

רוב האחרונים חולקים על המגן אברהם ודעתו לא התקבלה להלכה. גם את דבריו הוא כתב כפשרה, כדי ליישב את דעת השו"ע, שמחד כתב שבתולות הולכות פרועות ראש (או"ח סימן ע"ה) ומאידך כתב שנשואות ופנויות חייבות בכיסוי ראש (אה"ע סימן קט"ו).

אבל בשיטה מקובצת (כתובות טו:) בד"ה וראשה פרוע, כתב וזה לשונו, פירוש: מגולה, וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה. והא דאמרינן לקמן (ע"ב) ופרע את ראש האשה, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע ראש, י"ל דבנשואות קא מיירי. מליקוטי הגאונים. ע"כ. ומוכח דבתולה שריא לילך בפירוע ראש אף בשערות סתורות, דבכל גוונא קאמר. ורק החילוק הוא בין בתולה לנשואה.

וכ"כ המחצית השקל באו"ח שם, שהמנהג שהבתולות יוצאות לרה"ר בשערות סתורות מקליעתן.

וכ"כ המגן גיבורים.

וכן הישועות יעקב באה"ע (סי' כ"א) כתב להוכיח במישור מדעת השטמ"ק שאין חילוק בין סתורות לקלועות, ושאף שהמג"א כתב לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן ע"מ שיסמוכו. ע"ש.

ומה שאנחנו רואים היום שרוב הבנות הרווקות אוספות את השיער, זה כתוצאה מתקנונים בבתי ספר של בית יעקב וסמינרים, שהם תיקנו שהשיער יהיה אסוף כדי שלא יהיה להם "כאב ראש" עם הבנות שיבואו בתסרוקות שונות ומשונות, וכן להבדיל אלפי הבדלות ב....צה"ל, עשו תקנון כזה לחיילות. וצה"ל לא חשודים על דאגה לצניעות בנות ישראל חלילה, הרי כל המטרה שלהם זה להרבות פריצות בישראל.

עכ"פ, מה שכתבת "א שייטל לענגער פון די אקסעל, איז אסור ע''פ הלכה כמבואר במגן אברהם" אינו נכון משתי סיבות:

א. לפי המג"א אסור גם שיער פזור שמגיע עד הכתף (והגדר הזה הוא המצאה של דורנו, כנ"ל בתגובות הקודמות).

ב. המג"א דיבר דוקא על בתולות, שחייבות בכיסוי (לפי דברי השו"ע "אחת פנויה ואחת אשת איש" וכן פשטות הגמ'), ועל זה עשה פשרה שיקלעו שערותיהן, אבל מנין לעשות "גזירה שווה" ולאסור פאה נכרית ארוכה, הרי פאה היא כמו בגד ואינה חייבת בכיסוי.

[משיב כהלכה]

אינו תחת ידי, אבער איך געדענק אז די מחצית השקל ברענגט א ראיה פון רש''י אז סתירות הקליעה מיינט שערות על כתפיה. און אזוי זאגט די פרי מגדים פון א ברטנורא

זה לשון מחצית השקל:

"לפי דברי מגן אברהם דעל כל פנים גם בתולה אסורה בפריעת ראש דהיינו קליעת שערה מסותרים, אם כן עדיין קשיא מהא דאם יצאה בהינומא כו', דהא פירש רש"י ריש פרק האשה שנתארמלה [כתובות טו, ב] וזה לשונו, וראשה פרוע שערה על כתפה, עכ"ל. והיינו קליעתה סתורה, וכן המנהג".

אין שם רמז לחילוק בין שיער שמגיע עד הכתף, לשיער שעובר את הכתף... ואדרבה יש ראיה להתיר, כי רש"י אומר שהבתולה היתה מפזרת את שערה על כתפיה, דהיינו שהשיער עבר את אורך הכתף.

גם מהפמ"ג אין שום ראיה לאסור שיער שעובר את אורך הכתף אלא אדרבה יש ראיה להתיר כנ"ל, וכך כתב: "והיינו שיער שלה הארוכים פרועים על כתפיה" (ואגב, זה לשון הפמ"ג, ומה שהביא מרע"ב זהו רק המילים "שערה על כתיפה").

[משיב כהלכה]

די נקודה איז אז אויב אויף א ענליכע זאך וואס איז דיר אזוי שטארק וויכטיג ווי דיין ווייב'ס שייטל, און די הלכה איז נישט אזוי קלעיר קאט, וואלסטו פאר זיך אליינס זיך מקיל געווען, האט נישט קיין פשט צו זיין פרומער אויפן חשבון פונעם אנדערן (הגם אז עס איז יש לחלק אז דא האסטו דאך נישט איר יצר הרע, נעם עס אבער אריין אין חשבון וויאזוי דו וואלסט געפילט / רעאגירט ווען ס'ווייב דרייט דיר אראפ א קאפ אויף עפעס וואס דו ביסט אין ענליכע סיטואציע ווי זי מיטן שייטל, און רעכן עס אויס אקארדינגלי)

כעין זה אמר הגאון רבי פנחס ברונפמן שליט"א, אב"ד בבית דינו של הגר"מ גרוס (תמצית מדרשתו בפסח תשע"ח): "האשה שרוצה ללכת עם פאה - זכותה ללכת עם פאה, ואין בעלה יכול לכפות אותה נגד רצונה.. ר' שמואל אויערבאך זצ"ל היה שואל את האשה אם זה מפריע לה או לא, אם היא רוצה להחליף או לא.. לעשות מזה תעמולה, לפי דעתי זה לא הגון.. כתוב בגמ' שהמלך לא יכול לדון, כי לא דנים אותו, ולכן אינו יכול לדון מישהו אחר. אתה, את החומרות תחמיר על עצמך, אל תלך ותזרוק את הפאה של אשתך בזמן שאתה לא יודע אם אולי זה פוגע בה, אם היא תתבייש לצאת לרחוב".

[רק שהוא דיבר על עצם חבישת פאה, ולא על האורך].

ובספר "מגד מגדות עולם" (ח"א עמ' פ"ד) כתב: "הייתי נוכח כאשר נשאל הגרש"ז אויערבאך זצ"ל על מי שנוהג בחומרא מסויימת אשר עיקר מנהג העולם הוא להקל, אבל מאידך הוא רוצה להקל לאשתו שלא תנהג כמותו, האם יש טעם לחלק בינו לבין אשתו שהוא יחמיר כרצונו, אבל אשתו תסמוך על מנהג העולם? והשיבו הגרש"ז זצ"ל "בשלמא האברך המחמיר מסתמא למד את כל הסוגיא עם כל הראשונים, ונראה לו מהסוגיא להחמיר, שפיר יש בידו להחמיר, אבל אשתו שלא למדה את הסוגיא אין לה סיבה להחמיר נגד מנהג העולם ועיקר ההלכה".

וכן בהגדה של פסח "אהלי תורה" (עמ' 42) להרב שלום מאיר וולך שליט"א, מפי הגראי"ל שטיינמן, מובא: "סיפר שהגיע אליו אברך וביקש הסכמה לקונטרס הקורא להחזיר עטרה ליושנה ולהקפיד על גילוי משקים. והשיג הסכמה ממרנן הגרי"ש אלישיב והגר"ח קניבסקי. הודיעו שלא יצטרף להסכמתם, ונשאל מדוע. אמר: "בוא נראה מה יקרה למי שמקפיד על גילוי (ורבינו הקפיד בו), התינוק בוכה והאם מכינה לו דיסה, מחממת את החלב, בוחשת את האבקה, ושומעת קול חבטה ויללה. הילדה נפלה, אולי נפצעה. רצה לראות, הרגיעה וחזרה. הדיסה נשארה לרגע מגולה, יש לשפכה ולהכין מחדש..." אמר המחבר: "אבל זו חומרה ראויה!" ענהו רבינו: "חומרות תחמיר על עצמך. אבל אתה הרי תלך ללמוד, ואת החומרה תשאיר לאשה. לא אתן לכך הסכמה!".

[דאפלטער]

און זיי האבן אויך גדולי ישראל

... וואס ווייטאגן.

צוקאש..

[משה רבינו]

די מציאות איז
אז יעדע פרוי מיט א גוטע שלום בית וויל זיך צושטעלן צו די מאן מיט די לבוש
אז עס איז זיייר שווער פאר א פרוי צו טוישן א לבוש
אז ווען זי זעהט אז די מאן מיינט עס אמת'דיג וועט זי זיך טוישן
אז וען מען טענעט זיך ווערט די אייגענע מיינינג הארטער און שווערער נאך צוגעבן

ע''כ איז די אינציגסטע עצה יעדען טאג זאג איר נאך אײַן גרויסע זאך וואס געשעהט דורך טוישן א לבוש, למשל איין טאג זאג איר פון בעלזא רב כאילו הקריב קרבן
איינטאג אז עס איז א בחינה פון מסירת נפש די זעלבע שכר
איינמאל אז תפילתה נשמעת וכדו'

און ווען זי נעמט זיך טאנען ח''ו צירוק צוטאנען
דו הייסט איר נישט טוישן ווייל דו פארשטייסט די שווערעקייט, און דו ווייסט נישט צו ווען דו האסט די נסיון ואלסטו עס יא בייגעשטאנען, און גיב א פיר אויס בחדא מחתא אז טאקע פארדעם ווייל עס איז אזוי שווער איז עס אזוי חשוב פארן אייבערשטען.....
אויב די מאן רעדט די שפראך וועט איר שייטל נישט אנהאלטן צו לאנג

[שאינו יודע לשאול]

הרב @משיב כהלכה, מיר דאכט זיך אז איר האט פארזען איבער וואס און צווישן וועם דער שמועס איז.

ס'איז דא אסאך זאכן וואס זענען מותר, אדער אויף וואס מ'קען טרעפן התרים, אבער ביי די קרייזן וואו דער איד, און די אנדערע מיטשמועסער באלאנגען, האט מען אנגענומען לאיסור. יא, לאיסור! איר קענט דאס אפשר נישט פארשטיין, וויאזוי קען מען אננעמען לאיסור ווען אזויפיל פוסקים זענען מתיר? אבער דאס איז די מציאות.

צווייטנס, אפילו זאכן וואס זענען יא מותר, איז דא דרגות אין צניעות ויראת שמים וואס אנזערע עלטערן האבן אנגענומען און זיך געפירט, און מיר פרובירן צו גיין אין זייערע טריט און מקיין זיין דעם 'צאי לך בעקבי הצאן'.

יעצט, אויב ווילט איר פרובירן אונז צו "מחנך זיין" און אויפקלערן אז אונז זענען איבריג מחמיר, און אז ס'האט נישט קיין מקורות בהלכה ומוסר, קענסטו ווייטער אנגיין און ברענגען נאך טויזנט מקורות, שו"ת, און פסקים פון אנדערע קרייזן. אבער איך גלייב נישט אז דאס איז דיין ציל, ממילא האט נישט קיין פשט צו ברענגען די טרוקענע הלכה (וויאזוי "א חלק" פוסקים נעמען אן) וויבאלד די רעדע איז נישט איבער דעם כלל וכלל.

ווען דו האסט עס געטון אינעם אנדערן אשכול, האב איך דיר פארשטאנען, למעשה איז דער שמועס דארט איבער די חלק ההלכה, און איר האט אלע רעכטן צו ברענגען די שיטות המתירים, און וויאזוי די גדולים אין פארשידענע קרייזן האבן אנגעקוקט דעם ענין. אבער דא... דא איז בס"ה א שמועס צווישן אחים בהשקפה אחת, וואו מען האט "יא" אנגענומען אז לאנגע שייטלען איז א פירצה בחומת הקדושה, וכו' וכו'. ביטע רעאגיר מיט פארשטענדעניש און פרוביר אונז נישט צו "מחנך זיין".

בתקווה להבנה.

[משיב כהלכה]

הרב @משיב כהלכה, מיר דאכט זיך אז איר האט פארזען איבער וואס און צווישן וועם דער שמועס איז.

ס'איז דא אסאך זאכן וואס זענען מותר, אדער אויף וואס מ'קען טרעפן התרים, אבער ביי די קרייזן וואו דער איד, און די אנדערע מיטשמועסער באלאנגען, האט מען אנגענומען לאיסור. יא, לאיסור! איר קענט דאס אפשר נישט פארשטיין, וויאזוי קען מען אננעמען לאיסור ווען אזויפיל פוסקים זענען מתיר? אבער דאס איז די מציאות

חלילה לי "לחנך" מאן דהו.

מהשאלה הבנתי (אינני מבין יידיש, ואני משתמש בתרגום גוגל בתוספת אינטואיציה) שבנות המשפחה גם הן לובשות פאות באורך שעובר את הכתף וכך מקובל ב"עוילם" היכן שהם חיים, פותח האשכול כתב "גייט זי נישט קענען פעיסן אירע שוועסטערס און מומעס וכו' אויף די טויש וואס זי האט געמאכט".

אבל הבעל לא טוב לו, והוא רוצה "בית יהודי".

על נקודה זו הגבתי: מנלן שבית יהודי הוא פאה באורך כתף? הלא הלבוש משתנה מדור לדור, והנשים מתלבשות בהתאם למנהג העולם ומנסות להיות יפות ככל יכולתן (ולעולם לא יוכלו להראות כמו "אמותינו" שסגנון לבושן היה אחר לגמרי, וכיסו ראשן ברדיד גדול "החופה את ראשה ורוב גופה" כלשון הרמב"ם).

תקן אותי אם לא הבנתי נכון. בחוג שלכם מצוי פאות שעוברות את הכתף או לא?

[יורה דעות]

ביי די בני ישיבה איז אנגענומען צו ג'יין אביסל לענגער ווי ביי אונז, און זיי האבן אויך גדולי ישראל, ס'איז נישט שווארץ אויף ווייס אסור, חוץ אויב ס'איז ממש גאר לאנג. נישט ווערט זיך צו עסן די געזונט אדער ח''ו זיך קריגן פאר דעם.

איך בין א קרית יואל'ע תושב

אין קרית יואל, גייט כמעט קיינער מיט לאנגע שייטלעך.
@משיב כהלכה
כ'האב נישט געטשעקט

[משיב כהלכה]

אם כן יש איסור הלכתי במקום זה ללכת בשיער ארוך.

יש להשפיע על האשה בדרכי נועם ולהסביר לה בפשטות שאסור לבלוט ולהיות יוצאת דופן ממנהג המקום.

[אויגעלעך]

.

[אויגעלעך]

אם כן יש איסור הלכתי במקום זה ללכת בשיער ארוך.

יש להשפיע על האשה בדרכי נועם ולהסביר לה בפשטות שאסור לבלוט ולהיות יוצאת דופן ממנהג המקום.

בפשטות איז בעסער אז איר זאלט זיך בכלל מונע זיין פון אריין רעדן אין דעם טעמע וויבאלד אפילו אייערע טעמים לאיסור זענען אויך נישט אין איינקלאנג מיט די טעמי האיסור פון די פוסקים פון די קרייז צו ווי דער פותח און שואל געהערט

[אויגעלעך]

.

[דער תהלים איד]

הרב @משיב כהלכה, מיר דאכט זיך אז איר האט פארזען איבער וואס און צווישן וועם דער שמועס איז.

ס'איז דא אסאך זאכן וואס זענען מותר, אדער אויף וואס מ'קען טרעפן התרים, אבער ביי די קרייזן וואו דער איד, און די אנדערע מיטשמועסער באלאנגען, האט מען אנגענומען לאיסור. יא, לאיסור! איר קענט דאס אפשר נישט פארשטיין, וויאזוי קען מען אננעמען לאיסור ווען אזויפיל פוסקים זענען מתיר? אבער דאס איז די מציאות.

צווייטנס, אפילו זאכן וואס זענען יא מותר, איז דא דרגות אין צניעות ויראת שמים וואס אנזערע עלטערן האבן אנגענומען און זיך געפירט, און מיר פרובירן צו גיין אין זייערע טריט און מקיין זיין דעם 'צאי לך בעקבי הצאן'.

יעצט, אויב ווילט איר פרובירן אונז צו "מחנך זיין" און אויפקלערן אז אונז זענען איבריג מחמיר, און אז ס'האט נישט קיין מקורות בהלכה ומוסר, קענסטו ווייטער אנגיין און ברענגען נאך טויזנט מקורות, שו"ת, און פסקים פון אנדערע קרייזן. אבער איך גלייב נישט אז דאס איז דיין ציל, ממילא האט נישט קיין פשט צו ברענגען די טרוקענע הלכה (וויאזוי "א חלק" פוסקים נעמען אן) וויבאלד די רעדע איז נישט איבער דעם כלל וכלל.

ווען דו האסט עס געטון אינעם אנדערן אשכול, האב איך דיר פארשטאנען, למעשה איז דער שמועס דארט איבער די חלק ההלכה, און איר האט אלע רעכטן צו ברענגען די שיטות המתירים, און וויאזוי די גדולים אין פארשידענע קרייזן האבן אנגעקוקט דעם ענין. אבער דא... דא איז בס"ה א שמועס צווישן אחים בהשקפה אחת, וואו מען האט "יא" אנגענומען אז לאנגע שייטלען איז א פירצה בחומת הקדושה, וכו' וכו'. ביטע רעאגיר מיט פארשטענדעניש און פרוביר אונז נישט צו "מחנך זיין".

בתקווה להבנה.

הוספה:

אלע אונזערע רבי'ס און פוסקים האבן קלאר געשריבן און געזאגט בע"פ "להלכה" אז ס'איז אסור לכל הדיעות.

כלומר, אפילו לויט'ן שלטי גיבורים איז עס אן איסור גמור.

אפגעזען וויאזוי טייל היינטיגע בעלי פלפול טרעפן לימודי זכות מיט פשטים אשר לא שערום אבותינו להיות נבל ברשות התורה. אונז זעמיר נישט קיין רעפארמער ב"ה, און אזוי וועלן זיין אונזערע קינדער און אייניקלעך בע"ה.

[בינתיים]

אם כן יש איסור הלכתי במקום זה ללכת בשיער ארוך.

יש להשפיע על האשה בדרכי נועם ולהסביר לה בפשטות שאסור לבלוט ולהיות יוצאת דופן ממנהג המקום.

איר שטעלט אוועק אן הנחה אז "צניעות" ווענדט זיך נאר וואס דער מנהג איז. און נאר דאס איז קובע די "הלכה", און חוץ מזה איז אלעס מותר.

כ'האב צוויי שאלות.

א. מהיכי תיתי? איה"נ ס'זענען פארהאן זאכן וואס זענען טאקע געוואנדן אינעם מנהג המקום, אבער קול באשה ערוה איז דען נאר געבויט אויף מנהג המקום? קען דען נישט זיין אז דאס האבן חז"ל פארשטאנען אז ס'איז בטבע אן ענין ערוה אפילו ווען יעדער וואלט זיך אזוי געפירט. אזוי אויך שער באשה ערוה. גיין מיט רויטע רעש'יגע בגדים קען נישט בעצם זיין א פראבלעם אפילו ווען יעדער גייט אזוי?

ב. איר שטעלט אוועק א הנחה אז אויב איז נישט מפורש אין די הלכה אז ס'איז אסור האט נישט קיין שום פשט צו אסר'ן, און עס ווייטאגט אייך אז דער מאן איז ווי א דיקטאטור אויפן פרוי. וויאזוי וועט איר ערקלערן דעם רמב"ם אישות פי"ג הי"א וז"ל "אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא פעם אחת בחודש או כמה פעמים בחודש לפי הצורך. שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה". און ווי דער מגיד משנה זאגט וז"ל, "כך אמרו ז"ל במדרש, וכבשוה וכבשה כתיב, מלמד שדרכה של איש לכבש את האשה שלא תהא יצאנית". זעט מען דאך לכאורה אז אפילו ס'איז נישט קיין קלארע הלכה אז מ'מעג נאר ארויסגיין עטליכע מאל א חודש, דאך דארף דער מאן אפהאלטן די פרוי פון דאס טוען ווייל דאס איז בכלליות א היפך צניעות. און פון דא זעט מען לכאורה אויך א ראי' צו די שאלה א' וואס כ'האב אייך געפרעגט. ווייל ס'איז לכאורה נישט שייך צו זאגן אז די מנהג המקום איז געווען אז פרויען זענען נישט געגאנגען אין גאס.

[משיב כהלכה]

אלע אונזערע רבי'ס און פוסקים האבן קלאר געשריבן און געזאגט בע"פ "להלכה" אז ס'איז אסור לכל הדיעות.
כלומר, אפילו לויט'ן שלטי גיבורים איז עס אן איסור גמור.
אפגעזען וויאזוי טייל היינטיגע בעלי פלפול טרעפן לימודי זכות מיט פשטים אשר לא שערום אבותינו להיות נבל ברשות התורה. אונז זעמיר נישט קיין רעפארמער ב"ה, און אזוי וועלן זיין אונזערע קינדער און אייניקלעך בע"ה.

פתח בכד וסיים בחבית. התחלת עם "אונזערע רבי'ס" וסיימת עם "לכל הדעות".

"אונז זעמיר נישט קיין רעפארמער ב"ה", אבל זה בדיוק מה שעשו הרפורמים, סילפו את התורה והמציאו פשטים חדשים, וכך גם אתה ממציא פשטים חדשים ב"שלטי הגיבורים" וטוען שגם לפיו זה איסור גמור.

לשקר אין רגליים, וזו גם התשובה לשאלת האשכול הזה - אם תנסה לשכנע את האשה עם שקרים, "היא לא תצלח", רק אם תסביר לה את האמת, שמהות הצניעות זה לא לבלוט ולא להיות יוצאת דופן, יתכן שהיא תשמע ותנהג כמו נשות המקום.

ואגב, הבאתי את דברי גדולי החסידות באשכול אחר.

הגאון רבי גבריאל ציננער, תלמידו המובהק של רבי יוסף גרינוולד מחסידות פאפא ומח"ס שו"ת נטעי גבריאל, ריכז את גדולי החסידות שדיברו בזה (ראה בספר חן וכבוד פרק י"ב, והאמור להלן בסוגריים מרובעות הן הערות המחבר שם]. וזה לשונו:

חסידות פאפא

"ודכירנא שפעם בא הרה"ג ר' אשר אנשיל קרויז זצ"ל לפני מו"ר מפאפא זצ"ל וביקש הסכמתו על ספר שמוציא לאור בו הוא מעורר באיסור לבישת הפאה, והשיב לו מו"ר מפאפא, "אחרי שהמגן אברהם והפרי מגדים ושו"ע הרב התירו את הדבר, אי אפשר לן לאסור על כלל ישראל".

חסידות ערלוי

"וראה בשו"ת אמרי סופר (ערלוי) שכתב בשם ספר "באר מרים" (עמ' ל"ו, להאדמו"ר מערלוי זצ"ל, נכד החת"ס): בנוגע דעתו של קדושת זקני מרן החת"ס זצ"ל בענין לבישת פאה נכרית ברה"ר, היות שבהגהותיו לשו"ע כתב ק"ז מרן זצ"ל "אבל פאה נכרית לא עדיף מקלתה דאסור", ואילו בצוואתו לא אסר אלא לבנותיו וכלותיו, יש מקום לומר שבשו"ע כתבו דרך משא ומתן של הלכה להראות שאין דברי הב"ש דחויים, אבל אין כוונתו לפסוק לאסור. כי באמת לא מצאנו בשום מקום שהחת"ס אסר לבישת פאה נכרית, וגם בדרשותיו שדרש ברבים לא אסרם במפורש, והא דלא אסר החת"ס בהחלט לבישת פאה נכרית, י"ל דהתחשב בדעת הגדולים המתירים, וביניהם המג"א, ויתכן דגם הגאון רבינו משולם איגרא זצ"ל שכיהן בפרשבורג לפני החת"ס, לא אסרה. ומסיים שהמנהג אצל תלמידי ישיבתנו היקרים, שהוא מבקש שלא ילבשו את הפאות הארוכות והבולטות..."

מהר"א מבעלזא

"ואף אותם הגדולים שלפני המלחמה היו זהירים יותר בזה, עכ"ז אחרי המלחמה ראו שצורך הדור להקל, כגון הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע שהיקל בזה, הגם שבבית אבותיו החמירו מאוד בזה, ומסופר שכאשר בחורים היו שואלים אותו שמציעים שידוכים עם פאה, והשיב "בימים שלנו אם בת מוכנה בכלל לקחת בחור חסידי זה כשלעצמו שידוך טוב".

האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג

וכן כ"ק אדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל פעל הרבה שילבשו פאה נכרית [בספר "לפיד האש" המספר על תולדות חייו של האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, מובא "הרבי קיים את הבטחתו והעניק לכל חתן וכלה מן היראים כדי סיפוק צרכיהם, בתנאי שתכסה ראשה בפאה נכרית... וכה הקימו בתים כשרים בישראל". ועוד מובא שם, "העניק שי כספי מיוחד, חמישים דולר במזומנים, לכל כלה שתיאות לכסות ראשה בפאה נכרית"]. וכן כמה נכדי הגה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע, הגם שנקטו ככל החומרות של הדברי חיים בעניני מקוואות ומצות ועוד, בזה לא הקפידו כל כך להחמיר על הציבור.

האדמו"ר מסאטמר

וכן כ"ק אדמו"ר מסאטמאר זצ"ל לא אסר בהחלט על הציבור לילך בפאה, רק גילה דעתו שרצונו לילך שלא בפאה נכרית.

[וכן הובא בספר "רבינו הגדול אמרו" (תולדות חייו של הגאון רבי יצחק טוביה וייס זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית, עמ' קנ"ה) ע"י תלמידו הרב בן ציון ברגמן: "בפרשבורג נהגו נשים המקפידות שלא ללבוש פאה נכרית - ללבוש פאה העשויה משיער של בהמה, וכן נהגו נשות הרבנים שם, שכולן חבשו פאה נכרית העשויה משיער של בהמה ולא משיער של אדם.

ואמר רבינו [הגאון רבי יצחק טוביה וייס] שליט"א: מספרים שהגה"ק מסאטמר זי"ע היו לו בעירו שני בתי מדרשות, אחד של חסידים ואחד של בעלי בתים, את החסידים היה מעורר שימכרו את הפאה נכרית העשויה משיער אדם, ואת הבעלי בתים היה מעורר שנשותיהם יקנו פאה נכרית ולא ילכו חלילה בגילוי שיער. ואמרו אז שבדבריו הוא גורם שהבעלי בתים יקנו את מה שהחסידים מוכרים".

"והרחיב רבינו [הגאון רבי יצחק טוביה וייס] שליט"א וגילה דעתו בענין זה ואמר: הנה אי אפשר לי לאסור ללכת עם פאה נכרית, כי מתוך הניסיון ראינו שבמקומות שאסרו ללבוש פאה נכרית, התגלגל מזה לבסוף שהלכו בגילוי שיער רח"ל. והנה מו"ר הגר"מ שניידער ז"ל ומו"ר הגר"נ שאקאוויצקי ז"ל ועוד הרבה הרבה ת"ח, היו נשותיהם הולכות עם פאה נכרית. ודבר זה ברור אצלי, שבמקומות מסויימים אם יאסרו שם פאה נכרית, ודאי שילכו בשערות עצמם, ומה יועילו חכמים בגזירתם".

"בודאי בירושלים [בעדה החרדית] צריכים לנהוג כמנהג המקום, אבל אי אפשר לעשות על זה איסור. הכרתי בלונדון רב ת"ח גדול שאשתו הלכה עם שערות מגולות, וכמו כן היה מצוי בפולין לפי המלחמה שהבעל היה 'גרויסער חסיד' והיה הולך לטישים של רבו, ואילו אשתו הלכה בשיער מגולה. ולכן בודאי יותר נכון שלא לעשות איסור על פאה נכרית, כדי שלא נגיע למצב שאנו אוסרין דבר המונע מלילך בשערות מגולות"].

"ושמעתי ממגידי אמת הטעם שלא החמירו לשיטת הדברי חיים, כי לצאת שיטת הדברי חיים צריכה ללכת רק במטפחת ואפי' חתיכת משי בפדחתה אסור, וזה דבר שאין הציבור יכול לעמוד בו, וכיון שאי אפשר לקיים שיטת הד"ח, לכן על כרחך סמכו להקל כשאר הפוסקים".

"וסיפר לי הגאון ר' יעקב יצחק ניימאן שליט"א אבד"ק חסידי בעלז מונטריאול, שאמר לו מו"ר מפאפא זצ"ל, שבתחלת בואו לאמריקה היה בדעתו להנהיג מנהג חסידות שלא ילכו הנשים בפאות, אך כאשר ראה את הבעלי בתים החשובים בקהלתו שנשותיהם חבשו פאות וביתם מתנהג כדת התורה חדל מזה".

"וזכור אזכור עוד עובדה דהוי באחד שאמו לא הניחה לכלתה שתלך מכוסה "צוגעדעקט", ושאל למו"ר מפאפא האם החיוב עליו לציית לאמו שדרשה שאשתו תלבש פאה נכרית, והשיב שיש תשובה בערוגות הבושם (או"ח סי' כ"ט) בנידון אב שאוסר לבנו לילך למקוה כל יום אם צריך לציית, ומשיב שבדבר איסור אין צריך לציית לאביו, אבל בחומרא בעלמא חייב לציית לאביו. וסיים דכמו כן לילך בפאה נכרית אין איסור ברור היות שרבים מגדולי הפוסקים מתירים ולזאת יציית לאמו, עכ"ד".

(עכ"ל הגר"ג ציננער).

[משיב כהלכה]

אפילו אייערע טעמים לאיסור זענען אויך נישט אין איינקלאנג מיט די טעמי האיסור פון די פוסקים פון די קרייז צו ווי דער פותח און שואל געהערט

לא המצאתי את מה שכתבתי, מדובר בדברים פשוטים שהכל מודים בהם, ויסודם במסכת שבת דף ס"ב, ארוכה בצד קצרה וכו'.

[אויגעלעך]

אפילו אייערע טעמים לאיסור זענען אויך נישט אין איינקלאנג מיט די טעמי האיסור פון די פוסקים פון די קרייז צו ווי דער פותח און שואל געהערט

לא המצאתי את מה שכתבתי, מדובר בדברים פשוטים שהכל מודים בהם, ויסודם במסכת שבת דף ס"ב, ארוכה בצד קצרה וכו'.

איך רעדט פון די הנחה וואס ער נעמט ארויס פון אייערע ווערטער
viewtopic.php?p=122297#p122297

[דער תהלים איד]

פתח בכד וסיים בחבית. התחלת עם "אונזערע רבי'ס" וסיימת עם "לכל הדעות".

בא נלמוד אלף בית.

כשאומרים "אונזערע רביס לכל הדיעות" אין זה סתירה. כי:

"אונזערע רבי'ס" להוציא חוגים אחרים ובפרט לא חסידיים שבמשך השנים נשתנה צורתם בין בנשים ובין באנשים.

"לכל הדיעות" לרבות כל הראשונים והאחרונים.

[משיב כהלכה]

א. מהיכי תיתי? איה"נ ס'זענען פארהאן זאכן וואס זענען טאקע געוואנדן אינעם מנהג המקום, אבער קול באשה ערוה איז דען נאר געבויט אויף מנהג המקום? קען דען נישט זיין אז דאס האבן חז"ל פארשטאנען אז ס'איז בטבע אן ענין ערוה אפילו ווען יעדער וואלט זיך אזוי געפירט. אזוי אויך שער באשה ערוה. גיין מיט רויטע רעש'יגע בגדים קען נישט בעצם זיין א פראבלעם אפילו ווען יעדער גייט אזוי?

דוקא הדוגמאות שנקטת בהן, קול באשה ערוה, שיער באשה ערוה, הראשונים במסכת ברכות דף כ"ד מבארים שלא מדובר בפריצות בעצם, ולכן התירו לקרוא ק"ש מול שיער שרגיל בו (שיער הבתולות / שיער הנשואות היוצא חוץ לכיסוי). וגם התירו קול שרגיל בו.

דברים שהם "דת משה" לא יועיל בהם מנהג, כי התורה לא תשתנה לעולם, ולכן אם יגלו הנשים מעל המרפק או מעל הברך לא יועיל בזה שום מנהג כי זה ערוה מדאורייתא, אבל תחת הברך (שוק באשה ערוה) מובא בראשונים שתלוי במנהג (וכן המנהג כיום לגלותו ולהוסיף גרביונים, אבל לא בגלל הראשונים הנ"ל אלא בגלל המשנ"ב והפמ"ג ששוק הוא החלק העליון).

כי הדברים האמורים בברכות כ"ד הם ערוה דרבנן, וראה בספר חזון איש (הלכות ק"ש סי' ט"ז), שכתב "כל הני אינה ערווה בעיקרו, אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא". וכן כתב ה"פנים מאירות", "דכל ערוה דרבנן הוא דוקא היכא דיכול לבוא להרהור", וכן כתב הפרי חדש (סי' ע"ג), וזה לשונו: "ומסתברא לי שכל אלו הדינים המוזכרים בכאן... לאו טעמא משום ולא יראה בך ערות דבר, אלא משום דמיטרד ואתי להרהורי".

וכן בכל מה שהוא דת יהודית דהיינו מנהג הנשים הכשרות, יועיל בו מנהג, בין להקל ובין להחמיר, וכאשר הבאתי לעיל מהגרש"ז אויערבאך ועוד.

ולולא זה, כיצד תבאר את המנהג לכסות ברדיד המוזכר בשו"ע ורמב"ם והוא דינא דגמ', שאשה היוצאת במטפחת ראוי לגרשה ואין לה כתובה? וכיום מקלים בזה בשופי ואפילו נחשב הידור?

וכן הוא שבכל מקום שאינו ערוה בעצם, האיסור היחיד הוא לא לבלוט ולא להיות יוצא דופן. ולגבי פאה ציטטתי לעיל לשון הגר"מ שטרנבוך:

"קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון.. אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא".

וכן הוא גם לגבי בגדים אדומים, שהתירו בימינו במקום שפשט המנהג.

דהנה מקור האיסור הוא הגמ' בברכות (דף כ'), "דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה". וביאר הערוך בערך "כרבל": "בגד אדום כגון כרבלתא דתרנגול שאין דרך בנות ישראל להתכסות בו, שהוא פריצות ומביא לידי עבירה". וגם לשיטתו, יסוד האיסור הוא משום שצבע זה היה מיוחד לפריצות, וחריג ממנהג המקום, כי בנות ישראל לא היו רגילות להתכסות בו. ולא שבעצמותו הוא אסור. וביאר הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א' סי' קל"ו) "דלאו דוקא אדום אסור, אלא כל לבוש בולט שאשה מתלבשת בו וגורם שיסתכלו במיוחד בה, זהו פריצות ואסור".

וראיתי מבארים שבימיהם היה קשה לייצר צבע אדום, ולפיכך נתייחד לבגדי מלכים ושרים, ומי שלבש ארגמן היה חריג ויוצא דופן. אבל קודם לכן, בזמן מתן תורה, היו רגילים בלבוש אדום, וכן כתב באלשיך (משלי פרק ל"א), "כל ביתה לבוש שנים... שש הוא בלי ספק כלים חשובים מאד, כסדינים שהיו מתפארים בהם בנות ירושלים, כאומרו הסדינים והצניפות, כי היו מתעטפות בסדינים דקים וחשובים מאד, כבאים מבית שאן וכן ארגמן כנודע, והנה כל זה עשתה לה ללבושה". וכן פירש באבן עזרא שם: "כל ביתה לבוש שנים - שם ממין פשתים וארגמן ממין הצבעים והוא אדום". וכן במצודת ציון שם, "ארגמן - צבוע בצבע אדום ושמו ארגמן". וכן כתב הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק ח' הלכה י"ג): "הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום".

וכן כתב בשו"ת אמרי אש (יורה דעה סי' נ"ה): "והרי לבישת הארגמן אשר הוזכר בספרי הואיל והם לובשים ארגמן כו', אין הארגמן נתעב ונרחק בעצמו, והרי הכתוב משבח אשת חיל, ביתה לבוש שנים, וארגמן לבושה, רק בימי רבותינו שנעשו מלבושי הפרוצים מזה, אמרו שיש בזה משום בחוקותיהם לא תלכו".

וגם בראשית תקופת האחרונים לבשו בנות ישראל בגדים אדומים, כפי שהעיד הגאון רבי אברהם גלאנטי (מתלמידי הרמ"ק): "המנהג, בגדי חתן לבנים, כלבושי הכהן - חסדים, ובגדי כלה אדומים, דרך הכלה ללבוש אדום - סוד הגבורות" (הובאו דבריו בספר "אור החמה" יתרו דף ק"ז ע"ב, ובספר מבשרת ציון עמ' ס"ב).
אבל הגאונים והרבה מהראשונים והאחרונים לא פירשו כערוך, אלא כתבו שרב אדא קרע את בגדה משום שהיה בו כלאיים, ולשיטתם זהו המשך הסוגיא שם בדף הקודם, "אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק". אבל לפירוש הערוך, לא מובן מדוע הביאה הגמ' מעשה זה. וכן לא מובן מה תועלת יש בקריעת בגד פריצות, הלא בכך יש עוד יותר חוסר צניעות, וכן לא מובן היכן מצינו שיש לקרוע בגד של פריצות, כפי שמצינו בכלאיים.

וכן כתב בספר אוצר הגאונים (על ברכות, סי' קט"ו): "וששאלת, רב אדא בר אהבה חזי לההיא איתתא דהוה לבישא כרבלתא, משום שעטנז הוא דעבד או לא? משום שעטנז הוא דעבד". וכן הוא בתשובות הגאונים (גאונים קדמונים סי' ק"א). וכן הביא בספר יוחסין (מאמר שני סדר האמוראים אות א') בשם רב צמח גאון: "ומעשה דכרבלתא דמתון, פירש רב צמח גאון ז"ל משום שעטנז עשה". ובגירסת התלמוד בבלי בכת"י פירנצה מפורש: "כרבלתא דכלאים".

וכן כתב השיטה מקובצת שם, "אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא לקמאי דאיתרחיש להו ניסא וכו'. והאי מילתא נקט הכא משום סופה, מעשה דרב אדא שמצוה לפשוט כלאים בשוק". וכן הוא לשון הריטב"א שם. ורש"י פירש שכרבלתא היא "לבוש חשוב" ללא קשר לבגד אדום, ומסתבר שגם הוא מסכים שמדובר בשעטנז, דאם איירי בפריצות, הרי העיקר חסר מן הספר (והמפרשים נדחקו לבאר שיש פריצות בבגד חשוב, אבל אין לזה הכרח).

וכן כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' רע"ו): "כדאשכחן פרק מי שמתו דרב אדא בר אהבה חזא לההוא גברא דהוי לבוש מלבוש כלאים סבר דישראל הוא קרעינהו מיניה בשוקא". ומפשיטות הראשונים משמע שבגרסתם היה מפורש 'כלאיים' כמו בכת"י פירנצה.

וכן כתב ה"דרישה" ביורה דעה (סי' ש"ג): "ההוא חסיד דראה עכו"ם שלבש כלאים והלך בשוק והוא סבר שהוא יהודי והפשיטו בשוק, והפסיד על ידי זה ד' מאות זהובים.. וההוא מעשה היה דהכלאים היה לעינים צמר ופשתן בהדדי".

וכן הבין הבית יוסף שם, וכתב דגמ' זו היא מקור דברי הרמב"ם (הלכות כלאיים פרק י' הלכה כ"ט) דהרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו הוא בשוק קורעו מעליו. וזה לשונו: "כתב הרמב"ם, הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו הוא בשוק קורעו מעליו וכו'. נראה שטעמו... והמוצא כלאים על חבירו קאמר דמפשיט אותו אפילו בשוק, ומשמע ליה דפושטו על ידי קריעה קאמר מההוא עובדא דאיתא התם דרב אדא בר אהבה חזיא לההיא איתתא דהות לבישא כרבלתא בשוקא קם קרעיה מינה".

וכן כתב המעשה רקח על הרמב"ם שם: "ולדברי הרא"ש ז"ל יש לידחק דאותה כרבלתא היה בה כלאים מפורסם ונראה לעינים". וכן הבין הרדב"ז שם: "ומה שאמר קורעו למד כן מההיא עובדא דרב אדא בר אהבה חזי להך אתתא דהוה לבשה כרבלתא בשוקא קם קרעה מינה".

וכן כתב הגאון רבי אליעזר סופר בספר "באר אליעזר" (על יבמות דף ד', נדפס בשנת תרל"ב): "והרבי"ו בטור יורה דעה (סי' ש"ג, וכנראה כוונתו לדרישה) הבין שהוא בגד של כלאיים, ע"ש, וכן משמע מסוגיא דהתם דמיירי מקודם לענין כלאיים".

וכן כתב הגאון רבי שלמה אלגאזי בספר "תאווה לעיניים" (נדפס בשנת תמ"ז): "עובדא דההיא כרבלתא דכלאיים דמייתי התם בברכות". וכן כתב בספר "גור אריה": "דרב אדא בר אהבה קרע לבושא דכלאים לההיא איתתא, דסבר דהות ישראלית".

עכ"פ, הפוסקים אסרו בגד אדום משום חוקות הגוי, ואסרו אף לגברים ולא רק לנשים. והתירו אם אין זה לבוש מיוחד לגויים, ואינם לובשים זאת כדי להידמות לגויים. והרמב"ם (הלכות דעות פרק ה' הלכה ט') כתב: "מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי... ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן" ומשמע שהיה זה בזמנו לבוש חריג המיוחד לשרים, ובהלכות כלי המקדש (פרק ח' הלכה י"ג) כתב ש"הארגמן הוא הצמר הצבוע אדום".

וראה בשו"ת מהרי"ק (סי' פ"ח): "חוקות הגוים... הוא הדבר אשר שייך בו נדנוד פריצת גדר הצניעות והענוה, ינהגו בו הגוים, גם זה אסור... דספרי דקתני שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן... ואף גם זאת, נראה דהיינו דווקא כשהוא עושה כדי להדמות אליהם, ולא לתועלת ידועה... כגון שעושה מעשה התמיה אשר אין לתלות טעם בעשייתן אלא מפני חוקם... אבל בענין אחר לא".

וכן הרמ"א בדרכי משה בהלכות חוקות הגוי (יו"ד סי' קע"ח) הביא דבריו וכתב על זה, "משמע דכל האיסור אינו אסור אלא כשהוא עושה כדי להדמות אליהן בלא תועלת אחרת, אבל ע"י תועלת שרי". וכן פסק להלכה (שו"ע שם): "וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות (כוונתו לחציפות, כאשר מבואר בדרכי משה הנ"ל), כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות... אבל דבר שנהגו לתועלת... וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר".

והגאון בעל דרכי תשובה (שו"ע שם ס"ק ט"ז) כתב בשם הגאון רבי יצחק אלחנן "דבזה הזמן כיוון שאין דרך הגויים ללבוש כעת מלבושים אדומים דוקא, אין זה חוקות הגויים ומותר לישראל ללובשן".

ובספר "אורחות רבינו הקהילות יעקב" (מהדורה חדשה חלק ד' עמ' ע"ד) כתב בשם הגר"י קניבסקי שגם פריצות אין בזה בזמננו, אחר שפשט המנהג. וזה לשונו: "הוי עובדא בתקופה שבתי שתחי' למדה בסמינר, קבלה סודר אדום, ולבשה אותו גם כשהלכה לסמינר, שם העירו לה על שלובשת מלבוש אדום. שאלתי את מו"ר (הסטייפלר) וסיפרתי לו. ענה לי מו"ר, בזמננו הנשים לובשות אדום, ומותר". והוסיף המחבר, "בתי שתחי' אומרת שאמרתי לה בשם מו"ר שאם כבר יש את הבגד מותר ללבוש, אבל לכתחילה לא לקנות". וביאר שם, "וזה שאמר מו"ר, בזמננו הנשים לובשות אדום, והיינו שצבע האדום רגיל בבגדים כמו שאר הצבעים ואינו מתייחד צבע האדום לפריצות כמו שהיה בזמניהם".

וכן השיב הגרש"ז אויערבאך לנכדו, ומובא בספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז, חלק ג'): "אפשר ללבוש שמלה מאוד יפה, להיפך - כבודה בת מלך. שמלה שכולה אדומה אולי לא ראוי, יש דבר כזה בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח סעיף א'), אבל מה שכתוב שם לא נוגע לימינו, שם האיסור הוא בגלל החיוב לשנות ממנהג הגויים. אין צורך להיות ראשונים בכל דבר ולהתלבש ע"פ המודה הכי מודרנית. אי אפשר לאסור בגד "רועש" אם נשים כשרות נוהגות ללבשו, אבל בגד ש"מאוד רועש" מסתבר שאסור. אמנם כאשר זה נהפך למצוי שנשים לובשות בגד כזה, נאמר על זה שראשונים קלקלו לעצמם ותקנו לאחרים".

וכ"כ הגר"ש וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ו' סימן כ"ד) לגבי לבוש בורדו הנראה כאדום: "והשתא אם הפריצים והפריצות לובשים כזה לשם פריצות גם זה אסור, ואם לאו מותר". וסיים: "וקשה להאריך בדבר שאין לנו גדרים - והכל לפי ראות הדיין".