חינוך הבנים - אויף עבודה שבלב זו תפילה

[הבוחר בתורה]

וויאזוי טוט מען דאס?

כולי עלמא מודה אז זאגן פאר דיין אינגל / בר מצוה בחור'ל, דא ביי אהבה רבה דארף מען וויינען וכו' - ארבעט נישט און איז נישט די מהלך.

ווי אויך, גארנישט מחנך זיין אויף תפילה און לאזן שפילן ביז יום החופה איז ווייטער נישט קיין מהלך.

וויל איך אויסשמועסן און הערן וואס איר טוט / טוט נישט, און אויב מעגליך מראי מקומות פון גדולי ישרא אויף די נושא.

(איך ווייס אויך אז די טאטע'ס אויפפירונג איז די בעסטע חינוך, איך רעד דא פון א עווערעדזש וויליאמסבורגע באגעבא טאטע וואס דאוונט וואויל, אבער די אינגל / בחור האט נאכנישט די טעם אין דאווענען)

[מסתמא]

מיין טאטע האט ביז די 12 נישט געהייסן קומען אין ביהמ”ד, עס איז געווען optional, ווען, וויפיל וכו’ איינמאל כבין געווארן 12 איז קומען אין ביהמ”ד געווארן די ערווארטעטע, הגם למען האמת בין איך שוין געקומען היבש פריער, פשוט סאיז זיך אליינס געקומען.

דאווענען איז א חיוב, א 12 יעריגע יונגל פאסט שוין יום כיפור אויכעט אלץ חינוך, סאיז נישט קיין שפיל. יעצט בנוגע הרגש אין דאווענען קען מען גארנישט טון צו מאכן יענעם שפירן די דאווענען חוץ אליינס זיין א דוגמא און גיבן ראשי פרקים פון ספרים וואו צו קוקן וואס שטימט מיט דיין קינדס תכונות הנפש (נישט דיינס... ודו”ק). אבער פשוט אפזאגן די ווערטער און קומען צייטליך און זיצן אויפן פלאץ איז עפעס וואס איז נישט Negotiable אדער דעבאטירבאר. ער קען מיטברענגען גליונות וכו’ צו ליינען בין הפרקים אדער וואס אימער, אבער דאווענען דארף מען און אין ביהמ”ד מוז מען קומען.

יעצט, אים צו תרביץ’ן אויף פארנט אדער די יקום פורקן’ס וכדומה איז פשוט נישט פראקטיש אפילו דו ביסט גערעכט, דער עיקר אז ער קומט אין ביהמ”ד און דאוונט די עיקר דאווענען.

כרעד פון די חלק החיוב אין חינוך. א ודאי מעג מען מעורר זיין און מרמז זיין (קלוגערהייט!!!) אז א דאווענען דארף זיין פון אנהייב ביזן סוף אויפן פלאץ, ארויסזאגן יעדעס ווארט, מכווין זיין וכו’ וכו’ אבער פייניגן האט געווענטליך די פארקערטע אפעקט, מדארף זיין קלוג. אבער פארלאנגען א בעיסיק דאווענען איז עפעס וואס איז גארנישט קאמפליצירט אדער מוטל בספק, מען מעג און מען מוז אפירנעמען א קינד ביי די בר מצוה יארגאנג און קלארשטעלן אז עול התורה והמצות אויף א טעגליכע פארנעם מיינט אט דאס, דאווענען 3 מאל א טאג בזמנו מיט מנין, לייגן תפילין יעדן טאג, ליינען קרי”ש צוויי מאל א טאג בזמנו, דאס זענען די סאמע אידישקייט בעיסיקס.
נישט רעדן מיט די תפילין, גיין אין מקוה יעדן טאג, וכו’ דאס אלעס איז שוין שלב ב’ ביחס צו די בעיסיקס.

כמובן אז ווען מען זעהט אז א קינד וואקסט אריין א רעבעל ח”ו אין די מיטעלע צענדליג יארן דארף עס שוין גאר א צווייטע צוגאנג און רוב מאל טוט אראפשטעלן די פוס אויף ממש דאס פארקערטע (בימינו אלה דאהי אין אמעריקע), געווענטליך ווייסט ער עניוועי וואס ער דארף טון און ער טוט עס בדוקא נישט. דעריבער איז אסאך ענדערש זיך צו מעלים עין זיין, ארבעטן צו ווערן דיין קינדס גשמיות’דיגע חבר, גיב אים זיין ספעיס, זיי אים נישט בודק די ציצית, כל זמן ער טוט נישט עפעס בפרהסיה ביי דיר אין שטוב זאג אים גארנישט. עכ”פ זאל זיין קלאר אז דאס איז נישט להלכה און נישט למעשה, נאר חומר למחשבה וואס איבערצושמועסן מיט א דעת תורה.

כשרייב עניות דעתי

[הבוחר בתורה]

מיין טאטע האט ביז די 12 נישט געהייסן קומען אין ביהמ”ד, עס איז געווען optional, ווען, וויפיל וכו’ איינמאל כבין געווארן 12 איז קומען אין ביהמ”ד געווארן די ערווארטעטע, הגם למען האמת בין איך שוין געקומען היבש פריער, פשוט סאיז זיך אליינס געקומען.

דאווענען איז א חיוב, א 12 יעריגע יונגל פאסט שוין יום כיפור אויכעט אלץ חינוך, סאיז נישט קיין שפיל. יעצט בנוגע הרגש אין דאווענען קען מען גארנישט טון צו מאכן יענעם שפירן די דאווענען חוץ אליינס זיין א דוגמא און גיבן ראשי פרקים פון ספרים וואו צו קוקן וואס שטימט מיט דיין קינדס תכונות הנפש (נישט דיינס... ודו”ק). אבער פשוט אפזאגן די ווערטער און קומען צייטליך און זיצן אויפן פלאץ איז עפעס וואס איז נישט Negotiable אדער דעבאטירבאר. ער קען מיטברענגען גליונות וכו’ צו ליינען בין הפרקים אדער וואס אימער, אבער דאווענען דארף מען און אין ביהמ”ד מוז מען קומען.

יעצט, אים צו תרביץ’ן אויף פארנט אדער די יקום פורקן’ס וכדומה איז פשוט נישט פראקטיש אפילו דו ביסט גערעכט, דער עיקר אז ער קומט אין ביהמ”ד און דאוונט די עיקר דאווענען.

כרעד פון די חלק החיוב אין חינוך. א ודאי מעג מען מעורר זיין און מרמז זיין (קלוגערהייט!!!) אז א דאווענען דארף זיין פון אנהייב ביזן סוף אויפן פלאץ, ארויסזאגן יעדעס ווארט, מכווין זיין וכו’ וכו’ אבער פייניגן האט געווענטליך די פארקערטע אפעקט, מדארף זיין קלוג. אבער פארלאנגען א בעיסיק דאווענען איז עפעס וואס איז גארנישט קאמפליצירט אדער מוטל בספק, מען מעג און מען מוז אפירנעמען א קינד ביי די בר מצוה יארגאנג און קלארשטעלן אז עול התורה והמצות אויף א טעגליכע פארנעם מיינט אט דאס, דאווענען 3 מאל א טאג בזמנו מיט מנין, לייגן תפילין יעדן טאג, ליינען קרי”ש צוויי מאל א טאג בזמנו, דאס זענען די סאמע אידישקייט בעיסיקס.
נישט רעדן מיט די תפילין, גיין אין מקוה יעדן טאג, וכו’ דאס אלעס איז שוין שלב ב’ ביחס צו די בעיסיקס.

כמובן אז ווען מען זעהט אז א קינד וואקסט אריין א רעבעל ח”ו אין די מיטעלע צענדליג יארן דארף עס שוין גאר א צווייטע צוגאנג און רוב מאל טוט אראפשטעלן די פוס אויף ממש דאס פארקערטע (בימינו אלה דאהי אין אמעריקע), געווענטליך ווייסט ער עניוועי וואס ער דארף טון און ער טוט עס בדוקא נישט. דעריבער איז אסאך ענדערש זיך צו מעלים עין זיין, ארבעטן צו ווערן דיין קינדס גשמיות’דיגע חבר, גיב אים זיין ספעיס, זיי אים נישט בודק די ציצית, כל זמן ער טוט נישט עפעס בפרהסיה ביי דיר אין שטוב זאג אים גארנישט. עכ”פ זאל זיין קלאר אז דאס איז נישט להלכה און נישט למעשה, נאר חומר למחשבה וואס איבערצושמועסן מיט א דעת תורה.

כשרייב עניות דעתי

יישר כח אויף די דברי חכמה, הנכתבין בנעימה,

[הבוחר בתורה]

מתי הילדים שלי ילמדו להתפלל כראוי?

אני אברך צעיר, ברוך השם התחתנתי ויש לי ילדים שגדלים בקצב מסחרר... כעת אני מנסה להבין מה עלי כאבא לעשות לגבי נושא התפילה אצלם. אני רואה בבית הכנסת כל מיני מנהגים אצל הורים, יש כאלו שהילדים עומדים לידם ומתפללים יפה ובדרך ארץ, ולעומתם אחרים שילדיהם משחקים בחצר... רציתי לשאול את כבוד הרב עד כמה יש לדרוש מילד להשתתף בתפילה, לעמוד ע"י האבא ולומר את מילות התפילה?

הרה"ג ר' דוד לוי שליט"א:
ראשית, אני מעריך מאוד את ההשתדלות שלך לחינוך הילדים, יה"ר שתזכה לרוות נחת יהודית אמיתית מכל ילדיך!

לגבי שאלתך, שני המקרים שמנית בשאלה הם דוקא אידיאליים, יש ילדים שמטבעם קל להם מאוד לשבת כל התפילה בבית הכנסת, וזאת אפילו חויה משמחת עבורם להיות קרובים לאבא. אחרים, קצת יותר תזזיתיים, ולהם באמת מתאים יותר להיות רוב התפילה בחוץ ולהוציא קצת מרץ. זה בסדר גמור, חובת התפילה מדין 'חינוך' לא כוללת אצלם את התפילה בשלמות, וודאי שלא בבית הכנסת.

כך שעצם ההנהגה הבסיסית שלך אמורה להיות בהתאמה לטבעם של ילדיך.

אך השאלה החשובה באמת היא, איך אנחנו מחנכים את ילדינו לתפילה לכל חייהם הבוגרים.

אני רוצה לשלול דבר ראשון את השיטה המתבססת רק על עצם המשמעת, גם הורים אשר משגיחים בשבע עיניים על ילדיהם לבל יהינו להציץ מחוץ לסידור, ברגע שהאבא נעמד לתפילת שמונה עשרה הילד תופס את רגליו ובורח החוצה לשחק... ודאי שכשהאב לא יהיה לידו לא תהיה לו כל סיבה להתפלל. הילד לא למד את ענין התפילה, הוא למד רק לרצות את האבא...

ללמד להתפלל אי אפשר תוך כדי התפילה בגערות... אני אומר תמיד שללמוד 'בשעת מעשה' זה בדיוק כמו 'לאחר מעשה'. לחנך להתפלל צריך להיות לפני כן. כאשר אתה יושב בביתך, קרא לבנך ודבר עמו על חשיבות התפילה ועל גודל הנחת רוח שהוא עושה לקב"ה ועל כך שכל המלאכים מקשיבים לתפילתו וכו' וכו'. גם מבצעים של מתן שכרה בצידה מתאימים, 'מתוך שלא לשמה', אבל הכל לפני התפילה. בשעת התפילה ניתן לתזכר קצת, אבל לא להתחיל אז.

חשוב מאוד! לאחר התפילה, כאשר חוזרים בליל שבת מהתפילה, או בשעת סעודת שבת, תשבח את בנך על כך שהוא התפלל נפלא, ועד כמה הוא נהיה יותר קרוב וקשור לה' על ידי תפילתו.

המסרים שתעביר לילדים אמורים להיות מותאמים לגילם. אי אפשר לקבוע חברותא בספרו של המבי"ט על התפילה עם ילד בן 10... גם הציפיות אמורות להיות תואמות גיל וטבע. ילד בן 7 יכול לשבת בקושי רבע שעה בלי להרגיש סבל, ודאי אם הוא קצת פעיל מטבעו.

איך אדע מה מתאים לילד שלי? אתה שואל. ואני עונה: הורים מכירים את ילדיהם הכי טוב! הם רק צריכים לנטרל עיוותי חשיבה כמו 'כולם יכולים, רק הילד שלי בעייתי' וכדו'.

מסרים לא חייבים לעבור בצורה של לימוד ושיעור בנוי, ההיפך, מסר אגבי תוך כדי שיחה חודר הרבה יותר.

המסר החשוב ביותר הוא הזכות שיש לנו בקשר עם השי"ת בתפילה, והשמחה בכך.

שנזכה כולנו להתפלל באמת!
פלא יועץ

[הבוחר בתורה]

איך להביא את הילד איתך לבית הכנסת?

כל אבא חפץ ומייחל שהילד בן התשע יבוא איתו לבית הכנסת.

והאמת היא, שגם הילד עצמו חפץ לבוא איתך, ולאחר שהוא יגיע לבית הכנסת הוא ודאי ישמח ויהנה, אך כרגע נעים לו יותר להישאר תחת השמיכה, ובפרט בימי החורף הקרירים, וממילא הוא לא קם. לאחר שהתייאשת והלכת, הוא התעורר, והגיע בסיום קריאת התורה… כאן המקום לעודד אותו!!

ישנה דרך אחרת, והיא הדרך השלילית, שממנה צריך להתרחק בתכלית הריחוק – "עכשיו הגעת? כל כך מאוחר, מה נשאר מהתפילה, טוב שלא הגעת בעוד רבע שעה. באת בשביל הממתק שמחלקים בסוף התפילה?"

מי שמבין מה זה עידוד, מבין שזה פשוט לא שייך…

עידוד הוא לומר לילד, "באמת יפה מאד. תשמע, ילד כמוך ככה קם מהשמיכה, אחים שלך הקטנים עוד שוכבים במיטה, ואתה הגעת לתפילה למרות הגשם..". תסתכל עליו בעין טובה, ותאמר לו את כל מה שאתה חושב. "אתה הגעת לבית הכנסת, ברוך ה'. הגעת ברבע לתשע ותספיק להתפלל מוסף, תשמע, אני ממש נהנה ממך".

בהתנהלות כזו, המפגש שלו עם בית הכנסת יהיה חיובי. נכון, רבע לתשע זו שעה מאוחרת, אולם ישנם דברים אחרים טובים שהוא כן עשה – ויתר על השמיכה, קם, עזב את המשחקים, והגיע…

לאחר התפילה, בשעת הקידוש, אתה גומר עליו את ההלל מול כולם! "תדעו לכם, יצחק גיבור גדול. היום הוא התגבר וקם למרות הגשם והלך לבית הכנסת. ממש התרגשתי והתפעלתי ממנו".

שבת לאחר מכן הוא ידפוק בדלת להעיר אותך כבר בשעה שש בבוקר… הוא כבר מוכן, הוא לבוש, הוא חייל והוא הולך איתך. אתה הולך איתו יד ביד, ובדרך אומר לו, "פשש… אבא הולך איתך, אני מרגיש כמו מצביא. לידי הולך חייל ששומר עלי. איזה יופי". אם תשמור על גישה זו ותתמיד בה, הבעיה בדרך כלל תבוא על פתרונה!

לעשות את הילד 'מתפלל'!!

הילד סוף סוף יושב לידך, אבל בוהה בסידור, לא ממש מתפלל…

צריך לדעת שהעידוד פועל את פעולתו בדרישות מציאותיות בלבד! לתפוס ילד בן שמונה-תשע, ולומר לו שיתפלל בשבת את כל התפילות מרישא לסיפא, זה קשה ומסובך מאד.. ולא רק לילד, אלא אף לאדם מבוגר זו היא משימה לא פשוטה…

לכן, נותנים לילד מספר קטעי תפילה שהוא יכול להתמודד איתם בהנאה, ובצורה איטית והדרגתית. לדוגמא, ילד בכיתה א' שיודע לקרוא מתפלל רבע שעה לכל היותר. להתפלל רבע שעה ברצף זה נחשב הרבה מאד!

לאחר שסיים את המוטל עליו שישאר יושב לידך, אפשר גם לשלוח אותו להפסקה (רצוי שישוב לביתו לעזור מעט או לשחק, והיות ואם אינך יודע מי הילדים שנמצאים מחוץ לבית הכנסת, אין ראוי לאפשר לו לשחק עימם).

ילד צריך תמיד להישאר במצב שהוא רוצה עוד.. אם בתלמוד תורה הוא מתפלל עשרים דקות, אם כך אז בתפילת שבת הוא יתפלל חמש דקות. את מה שאיפשרתי לו לקרוא, הוא ודאי יקרא טוב. אחרי חמש דקות אני אומר לו: "סליחה, אתה התעייפת, בבקשה לך הביתה". הוא אומר לי: "לא אבא, עוד חמש דקות". "לא, לך תעזור לאמא, תשחק במשחקים. אחר כך תחזור". והוא ממשיך לבקש. אך אני משיב: "בשום פנים ואופן". לאחר מכן, משבחים אותו גם בבית. הילד לא ישכח להזכיר לנו שכשנבוא הביתה נספר לאימא איך הוא התפלל… טוב לו בתפילה, הוא נהנה. זה אירוע טוב בשבילו. זה מפגש טוב. הוא מקבל כבוד בתפילה.

ההשתתפות בתפילה מביאה לו ממתקים וסוכריות. הוא מקבל תשומת לב ויחס, ונעים לו לבוא לתפילה. ממילא לא עולה בדעתו לא להגיע לתפילה, ומצב של לא להגיע לתפילה – מהווה עבורו עונש. אם תאמר לו לא להגיע לתפילה, הענשת אותו, הוא יהיה במצוקה קשה…

וכל כך למה?

משום שמקום התפילה מהווה עבורו מקור להרבה דברים טובים. במקום הזה הוא התגדל! במקום הזה הוא התעלה! וכך גם בכל נושא שאנחנו רוצים להפנים לילד, צריך להפנים לו את זה בצורה חיובית – בהתאם לדרגה שלו.

https://breslevho.co.il/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%94%D7%91%D7%99%D7%90-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93-%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9A-%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%AA/

[הבוחר בתורה]

ויגש אברהם (בראשית י"ח, כ"ג)

וברש"י מביא שמצינו שלושה סוגים של 'הגשה', ואחד מהם הוא 'הגשה לתפילה', כמו שכתוב (מלכים א', פרק י"ח פסוק ל"ו) "ויגש אליהו הנביא".

כל אבא מצפה לראות את בנו ניגש לתפילה כראוי. ברם, הציפייה היא כל כך גדולה, עד כדי כך שהאב סבור שכבר בגיל צעיר מאוד צריך ילדו להתפלל לפחות בצורה שהוא, האבא, התפלל בהיותו בגיל שלושים...

ולא תמיד זה הולך, כידוע... הילד אינו מסוגל למלא אחר הציפיות הלא-רציונליות שֶׁתּוֹלִים בו, וכדרכם של ילדים הוא חולם פה ושם על שעשועי-ילדותו, אינו מתפלל מתוך הסידור, ויש מקרים שאינו מוציא הגה מפיו. והאב הלא-חכם יוצא מכליו... מאבד את מנוחת דעתו - הנחוצה כל כך בחינוך - וכל-כולו חרד על עתיד בנו... ואז הוא לוחץ את הילד, ומגיע כמובן לתוצאות הפוכות.

נשאלתי פעם על ידי אחד ההורים, סיפר הרב אשר זאב לוריא מנהל ת"ת 'אהל תורה', כיצד יש לנהוג בילד שעניינה של התפילה ממנו והלאה. הפניתי את השואל אל מרן הגרא"מ שך זצ"ל, שהשיב לו בהאי לישנא: "לכשיתבגר הילד, וילבש מגבעת, הוא יתפלל יותר טוב ממה שאתה חושב"...

ואל לנו לחשוב שכוונתו של מרן זצ"ל היתה שהחינוך לתפילה לא יועיל לבני הדור הזה... הס מלהעלות על דעתנו איוולת שכזו! בדברי תשובתו, ביקש ראש הישיבה להחדיר בשואל את הידיעה שאי אפשר לחנך מתוך לחץ, בודאי לא לתפילה...

חלק ניכר מתכונות האדם מבוסס על חיקוי

תפקידו של האב ושל המחנך הוא להביא את הילד למצב של 'ותרגילנו בתורתך', שיהיה רגיל בעבודת השם, גם אם אינו מבין עדיין מה הוא עושה, וזאת על ידי שיראה את צורת התפילה של אביו וינסה לחקות אותה.

ה'חיקוי' הזה יעיל מאוד בתחילת דרכו של החניך. מספרים על מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל שהיה שולח את בניו, בילדותם, להתפלל בבית המדרש של חסידי קרלין בעיר בריסק, שם היתה התפילה בהתלהבות רבה, בקולות וברקים, כדי שישאבו הילדים את ההתעוררות הזו, וכשיגדלו יביאו אותה לידי ביטוי אמיתי.

חלק ניכר מתכונות האדם מבוסס על חיקוי. מי מאתנו לא נתקל פעם בילד הלוקח מגבת גדולה ו...מתעטף בה כאילו היתה זו טלית; מי אינו מכיר את התופעה של ילדים קטנים, שאינם יודעים עדיין צורתה של אות מהי, המתנענעים ליד הקיר וספרון קטן בידיהם, ועושים עצמם כמתפללים...

כדי לחקות אין צורך במאמץ שכלי וגם לא בנסיון אישי. פעולת החיקוי דומה לשפת-אֵם הנקלטת ללא מאמץ מיוחד במוחו של הילד, על כל פרטיה ודקדוקיה. צריך האב לדעת, שבנו מביט בו ומנסה לחקות אותו, וככל שהוא, האב, יעשה מאמצים להתפלל כראוי, כך באותה מידה גם הבן יחקה אותו בצורה המוצלחת ביותר. זו היתה כוונתו של מרן הגרא"מ שך זצ"ל.

כשר' אליה לאפיאן זצ"ל בירך ברכת המזון...

זכורני כד הוינא טליא, המשיך הרב לוריא לספר, התגורר דודו של אבי, מרן הגה"צ רבי אליה' לאפיאן זצ"ל, בדירתו של הסבא, וכל הילדים היו מתבוננים בו ובברכת המזון שלו שנאמרה בהשתפכות הנפש, והתמונה הזו כל כך נחרטה בלבנו, עד שגם היום, עשרות שנים אחרי, עדיין היא מפעפעת בתוכֵנו.

מלמד אחד סיפר לי ששאל את מרן הסטייפלר זצ"ל מה הדרך הנכונה להביא את הילדים לידי חשק בתפילה. מרן נתן לו כמה עצות, ואחת מהן היתה להסביר לילד את ביאורה של תפילת שמונה עשרה.

www.hidabroot

[הבוחר בתורה]

פאר ווער עס פארשטייט נישט די שפראך, ביטע לאז אויס די תגובות אין יענע שפראך

[און וואס נאך]

נעביך אויף מענטשן וואס מ'דארף זיי אזוי נעמן ביי די האנט.

א קינד וואס, ווען ער קומט אין שול, דאווענט ער, קען מען פאדערן אז ער זאל אפלאזן די עצלות און קומן אין שול.

א קינד וואס האט שוועריקייטן ביים זיצן אין שול, איז גאר אן אנדערן מעשה.

אבער דער עיקר איז אז ער זאל זען זיין טאטע נעמן דאווענן ערנסט, נישט מיט א ספר אונטערן מחזור, נישט שמועסן ביז שוכן עד, און נישט שטייען אויף די קינדער. א טאטע וואס דאווענט געשמאק אויפן קול, מיט זיין קאפ און גוף אין די סידור, וועט דער קינד זען אז דאס איז וויכטיג פאר זיין טאטע. טאמער די קשר מיטן קינד איז געזונט, וועט דער קינד ממילא וועלן נאכגייען אין זיין טאטענ'ס וועג.

אלזא, דער טאטע מוז זיכער מאכן אז דער קינד וויל אים נאכמאכן, און ער זאל זיך פירן אין די וועג ווי ער וויל אז זיין קינד זאל אים נאכמאכן.

איז געבליבן די שאלה, וויאזוי בויעט מען אן אייגענם קשר צו תפלה? די שאלה איז נישט ביים קינד נאר ביים טאטן. דאס איז פונקט ווי גאנץ עבודת ה', קיין קלארן תשובה האט מען נאכנישט געטראפן.