שייטלען אמאל און היינט

[יורה דעות]

כתבתי בלה"ק ואני מקווה שאתה יכול לקרות אותו...

הדבר שצריך אצלי בירור הוא, שאם ראיית השערות היה בזמן המשנה חוסר צניעות והיה מנהג דת יהודית שלא יראו אותו, הסברא שלי נותנת שפאה נכרית נכלל במנהג הזה, שהרי אין מבחינים אם הוא מחובר לגופה אם לאו.
אם כן צריך לאסור בזמן הזה לא מפני שעכשיו הוא אינו בצניעות,
אלא שיש מנהג דת יהודית על זה,
ומה שאתה כותב שהמנהג השתנה, זה צריך לי עיון אמאי מותר, האיכא לא תיטוש, ולא תסיג, וזה הוא דין מנהג האבות ולא מנהג המקום, כדמשמע בפסחים שם, ובח"מ.

אבל אם הוא מנהג המקום, ניחא, (והגם שנראה לי מסברא גם כן, שאם לא כן, היאך שינו את הלבוש, וגם שנראה פשוט שכל הלבוש לובשים לפי המקום) אני רוצה לראות מקור.

עיינתי שוב בכתובות, וקשה לי מפני מה כותב המשנה מה זה עוברת על דת יהודית "יוצאה וראשה פרועה", וזה צריך בירור מפני מה ראשה פרוע? סך הכל נראים השערות.

[יורה דעות]

שוב קשה לי לשיטתך שמנהג משתנה מותר, מפני מה אמור בגמרא שאם צריך קלתה בחצר "לא הנחת בת לאברהם אבינו" ומבואר בתלמיד רש"י וז"ל שהרי כולן רגילין לצאת בחצר פרועות ראש עכ"ל, והלא אם נוהגין עכשיו התר הוא מותר.

[גראד]

ראשה פרועה דאורייתא, מרש"י כתובות משמע דהוא גזירת הכתוב.

דת יהודית מנהג שנהגו בנות ישראל ואינו אלא מדרבנן.

די שלטי גיבורים לערנט ארויס פון גמרא שבת סד: אז די מנהג איז געווען צו גיין מיט א פאה נכרית בזמן הגמרא, ממילא איז א ראיה אז ממעג גיין מיט א פאה נכרית. די אוסרים זאגן אז די גמרא שבת רעדט בחצר אדער צוגעדעקט ממילא איז נישט קיין ראיה אז סאיז מותר ממילא אסרן זיי פאה נכרית אלץ מראית עין (מדרבנן) אדער אלץ דת יהודית (מדרבנן). אבער יעדער איז מודה אז סאיז נישט קיין איסור דאורייתא ווייל די תורה רעדט נאר פון שער הדבק לבשרה

[משיב כהלכה]

הדבר שצריך אצלי בירור הוא, שאם ראיית השערות היה בזמן המשנה חוסר צניעות והיה מנהג דת יהודית שלא יראו אותו, הסברא שלי נותנת שפאה נכרית נכלל במנהג הזה, שהרי אין מבחינים אם הוא מחובר לגופה אם לאו

מה שכתבתי שמראה השיער הוא דת יהודית, הוא רק דיוק בדברי רש"י במהדורה קמא שהביא השטמ"ק, ואינו מוכרח כלל. הבאתי זאת בדרך אגב, ורש"י עצמו במהדורה בתרא חזר בו ולא הזכיר שום דבר מכל הנ"ל, אלא שני פירושים:

א. "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור".

ב. "א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש וכן עיקר".

לפי ביאור ראשון, היא התנאה לפני בועלה בכיסוי ראש נאה (גמ' סוטה דף ח'), ולכן הכהן מנוולה ומסיר הכיסוי מראשה, ומכאן שהוא ניוול ואסור (ניוול - גילוי דבר הרגיל להיות מכוסה, ומביא לידי קירוב הדעת, למרות שהוא לא נאה).

לפי ביאור שני, והוא העיקר, אין כאן אלא מנהג ישראל המוזכר בתורה, וכעין גזירת הכתוב.

מנהג זה החל מזמן חוה אמנו, כמובא בגמ' בעירובין (דף ק:), "עשר קללות נתקללה חוה, ואחת מהם עטופה כאבל", ופירש רש"י "בושה לצאת בראשה פרוע". הרי שזו קללה ותו לא, ולא ציווי מחמת שהשיער יש בו פריצות. מפתיע גם לראות מה שכתב הגאון רבי יוסף חיים, ה"בן איש חי", בעירובין שם, בספרו "בן יהוידע":

"כי אתא רב דימי אמר עטופה כאבל [פירוש, אחת הקללות שנתקללה חוה וכל הנשים, שעטופה כאבל ובושה לפרוע שיער ראשה]. ונראה לי בס"ד, כי הני אינם קללות גמורות, דכיסוי הראש יש כמה נשים דניחא להו ביה, כדי לעשות תכשיטין וקישוטין נאים בכיסוי הראש שלהם".

יש מביאים שהטעם ע"פ סוד, כפי שכתב הגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, רב ואב"ד בעיר מיץ, מתלמידיו הגדולים של בעל "שאגת אריה", בספרו "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל', וחלק "באר שבע" למסכת שבת דף ס"ד. נדפס בשנת תקע"ט): "וגם החוש מכחיש, דשיער אינו הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום. וכמה דברים שלא נגלו טעמם... אלא טעמם ונימוקם עמם".

ומה שכתב ששיער נאסר מטעם כמוס, התבאר בדברי הגאון רבי נחום רוטשטיין שליט"א, ראש ישיבת נזר התורה, בתשובתו על שיער הודו, ובסוף התשובה הוסיף להאריך לבאר ע"פ סוד את טעם כיסוי הראש, וההבדל בין שיער טבעי לשיער תלוש. ונביא כאן מקצת דבריו לאחר שציטט דברי הזוה"ק, וזה לשונו: "בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, וע"י זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".

ויש הטוענים שבכלל יסוד כיסוי הראש הוא מנהג (עד שהיה אחד מהגדולים שרצה להתירו, כי טען שהתבטל המנהג בימינו לגמרי), וכל האיסור הוא רק מדרבנן, ראה בתרומת הדשן סי' רמ"ב, שכתב בדעת הרמב"ם שפריעת ראש איסורה מדרבנן, וזה לשונו: "ואע"ג דרמב"ם כתב דאינו אלא מדברי קבלה הא איהו נמי כתב דפריעת ראש באשה אינו אלא זהירות מדרבנן כדמוכח מלשונו, ומסתמא סבירא ליה הא דפריך תלמודא "דאורייתא היא" רצונו לומר רמז דאורייתא יש לה".

מכל הנ"ל ברור ופשוט שאי אפשר לעשות מזה "גזירה שווה" לאסור פאה שהיא כמראה השיער, כי כל זה נשען על ההנחה שכיסוי הראש הוא משום צניעות, וזה אינו נכון (כולי עלמא מודים שכיסוי ראש קשור עם צניעות, לאחר שבדיעבד יש מנהג כזה של נשות ישראל, לכסות את הראש. אך השאלה היא האם התורה קבעה שיש לכסות את הראש משום צניעות, או שמא זוהי גזירת הכתוב בלי טעם, או שהטעם הוא נסתר מאיתנו, או שזהו איסור דרבנן, או אפילו לא דרבנן אלא מנהג). בתורה לא מפורש שום טעם, שממנו נלך ונגזור הלכות אחרות. ומרש"י בכתובות ע"ב משמע ששיער מחובר לא נאסר מטעם פריצות אלא מטעם גזירת הכתוב.

וכן מוכח מהכסף משנה, שסובר בדעת הרמב"ם בהלכות ק"ש פרק ג' הלכה י"ז שמותר לקרות ק"ש כנגד שיער מגולה ואסור לקרות ק"ש כנגד טפח מגולה, וא"כ ברור שלדעתו אין איסור חפצא של ערוה בשיער וגם אינו מביא לידי הרהור, ומוכרח דשיער נחשב פחות מביא לידי הרהור מאשר טפח מגולה, וע"כ איסור גילוי שיער לא הוה משום פריצות, אלא גזירת הכתוב בלא טעמא.

ובוודאי שאין טעם התורה לאסור שיער משום פריצות, דאם שיער הוא פריצות בעצם, מהיכי תיתי לרווקות ללכת בפריעת ראש? וגם לא דרשינן טעמא דקרא לחומרא (לאסור פאה נכרית מטעם זה) כאשר הטעם כלל לא מפורש בתורה.

ואם תעשה גזירה שווה לאסור פאה נכרית שנראית כשיער (שזה לא עלה על דעת רוב האוסרים פאה), תצטרך לאסור קודם לרווקות, נגד הגאונים והראשונים שהתירו.

ועוד, שלא פוסקים הלכה ע"פ טעמי המצוות. וכן כתב הגר"ע יוסף בספר הליכות עולם (חלק ב'): "באמת טעמי המצוות האמיתיים ידועים רק לפני ה' יתברך נותן התורה. כאמור: "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". ואין לנו להסתמך על טעמי המצוות שכתבו המפרשים, להוציא על פיהם מסקנות להלכה, שאין הלכה כר' שמעון דאמר דרשינן טעמא דקרא, אלא כחכמים שחולקים עליו בזה, וכסתם משנה בבבא מציעא (קטו.), וכן פסקו הרמב"ם (בפרק ג' מהלכות מלוה ולוה הלכה א') והטור ושולחן ערוך חושן משפט".

וגם אם כן, הרי הטעם אינו מפורש בתורה כלל, ומהיכי תיתי ללכת ולפסוק על פיו.

[משיב כהלכה]

ומה שאתה כותב שהמנהג השתנה, זה צריך לי עיון אמאי מותר, האיכא לא תיטוש, ולא תסיג, וזה הוא דין מנהג האבות ולא מנהג המקום, כדמשמע בפסחים שם, ובח"מ.
אבל אם הוא מנהג המקום, ניחא, (והגם שנראה לי מסברא גם כן, שאם לא כן, היאך שינו את הלבוש, וגם שנראה פשוט שכל הלבוש לובשים לפי המקום) אני רוצה לראות מקור
שוב קשה לי לשיטתך שמנהג משתנה מותר, מפני מה אמור בגמרא שאם צריך קלתה בחצר "לא הנחת בת לאברהם אבינו" ומבואר בתלמיד רש"י וז"ל שהרי כולן רגילין לצאת בחצר פרועות ראש עכ"ל, והלא אם נוהגין עכשיו התר הוא מותר.

קושיא חדא מתורצת בחברתה, כי אה"נ, באמת בגמ' למדו שלא יתכן להצריך קלתה בחצר, דאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו... וזה גופא הראיה של הגמ' - ממנהג המקום בזה הזמן.

אם נאמר שדת יהודית לא תלוי במנהג, נביא ראיה ממנהג אמותינו לכאן או לכאן, יקוב הדין את ההר, ומה שקיבלו עליהן בנות ישראל לא ישתנה לעולם! ומה אכפת לי אם לא השארת בת ישראל תחת בעלה? יחזרו בתשובה וישארו תחת בעליהן!

ואצטט את דברי הגמ':

"אילימא בשוק, דת יהודית היא!
ואלא בחצר, אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה!
אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מחצר לחצר ודרך מבוי".

ביאור:

אם בשוק, הרי אסור קלתה משום דת יהודית!
ואם בחצר, הרי המנהג אינו כך, ועל כרחך שאין איסור משום דת יהודית!
אלא, מחצר לחצר בתוך מבוי. שרק שם אין פריעת ראש בקלתה, ואסור משום דת יהודית.

ע"כ.

אם דת יהודית הוא דבר קיים שאינו משתנה לעולם, מדוע הגמרא לא פסקה שאכן יגרשו את כולן? הרי זה מה שעושים בעלי הפשקווילים בימינו, מודעות ענק ש"היוצאת בפאה תצא בלא כתובה" (בשמם של רבנים המתירים פאה לכתחילה..) ולמרות שמדובר במנהג רוב הנשים החרדיות, שיקבלו עליהן מטפחת או שיגרשו את כולן...

ויש לציין שגם בזמן הגמ' היו נשים רבות שהחמירו לכסות הראש גם בבית, כדאיתא בגמ' יומא דף מ"ז: "מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. אמרו לה: הרבה עשו כן, ולא הועילו".

[משיב כהלכה]

עיינתי שוב בכתובות, וקשה לי מפני מה כותב המשנה מה זה עוברת על דת יהודית "יוצאה וראשה פרועה", וזה צריך בירור מפני מה ראשה פרוע? סך הכל נראים השערות

הלשון "פרוע" (בפסוק ופרע את ראש האשה) סובל שני פירושים:

א. מגולה.

ב. מפוזר ומדובלל.

וכן הוא בגמ' סוטה דף ח, "תנו רבנן: ופרע את ראש האשה - אין לי אלא ראשה, גופה מנין? ת"ל: האשה; אם כן, מה ת"ל ופרע את ראשה? מלמד, שהכהן סותר את שערה".

ופירש רש"י: "ופרע - לשון גלוי הוא בכל מקום... סותר את שערה - מרבה בגלויה שסותר את קליעתה".

דהיינו, בעינן שני פריעות: א. מסיר את כיסוי ראשה ומגלה את ראשה. ב. פורע את קליעתה ומפזר שערותיה להגדיל את הבושה.

[יורה דעות]

הקשיה שלי היה מדין דת יהודית, ואתה תרצת מדין תורה,
הדין דת יהודית זה העיקר שצריך להתברר, ועל זה כתוב ברש"י מהדו"ק ד"ה אפילו קלתה, שנהגו דת יהודית משום צניעות.

מה שכתבת רש"י חזר בו לא הבנתי היכן חזר בו מדין דת יהודית,
וגם ברש"י מהדו"ק משמע שסובר כפירש העיקרי של רש"י.

מה שכתבת שרש"י חזר, בדף עז. ד"ה מקמץ, וברש"י מהדו"ק ד"ה המקמץ, מבואר בהדיא דהוה רק תלמיד רש"י, וא"כ אין לומר שחזר.

מה שכתבת בביאור הגמרא, לא נראה לי, הלשון לא הנחת בת לאברהם אבינו,
ביאורו נראה לי, לא הנחת לעשות כמו שהם עושים עכשיו, ואולי אפילו לא יצייתו לך,
לשיטתך היה הגמרא יכול לכתוב, לא נהגו עכשיו כן ומותר!
ר' יוחנן אמר שאסור, זה בזמנו, או בזמן אחד.

יישר כוח על ביאור פרועת ראש.

[יורה דעות]

הרב @משיב כהלכה, מצפים לתשובה.

[משיב כהלכה]

מה שכתבת בביאור הגמרא, לא נראה לי, הלשון לא הנחת בת לאברהם אבינו,
ביאורו נראה לי, לא הנחת לעשות כמו שהם עושים עכשיו, ואולי אפילו לא יצייתו לך,
לשיטתך היה הגמרא יכול לכתוב, לא נהגו עכשיו כן ומותר!
ר' יוחנן אמר שאסור, זה בזמנו, או בזמן אחד.

נתחיל מהסיפא, "לא הנחת בת" פירושו שאי אפשר לומר שהוא אסור משום דת יהודית, כי זה המנהג הרווח.

אם דת יהודית לא תלויה במנהג, מאי נפק"מ מה המנהג? בפרט שיש נשים רבות צדיקות שכן מכסות בבית ובחצר (כפי שהוכחתי מיומא)?

יחתמו הרבנים על "קול קורא", איסור מוחלט לפרוע הראש בבית ובחצר, ובא לציון גואל!

ולגבי ר' יוחנן, שאפשר להעמיד שדיבר בזמן אחר, מסתמא היה ידוע להם שגם בדורות שלפניהם היה כך המנהג.

הרי אם תפרש "לא הנחת בת" שאי אפשר לגרש את כולן, למה מכניסים זאת כפירוש לדברי רבי יוחנן?

אדרבה, תעמיד הגמרא שרבי יוחנן דיבר בחצר, אבל "לא הנחת בת" אז אי אפשר לגרש את כולן, ואין מה לעשות.

[משיב כהלכה]

וגם ברש"י מהדו"ק משמע שסובר כפירש העיקרי של רש"י.
מה שכתבת שרש"י חזר, בדף עז. ד"ה מקמץ, וברש"י מהדו"ק ד"ה המקמץ, מבואר בהדיא דהוה רק תלמיד רש"י, וא"כ אין לומר שחזר

רש"י במהדורה בתרא לא פירש כמהדורה קמא. כי במהדורה קמא כתב "אפילו קלתה נמי לא, משום צניעות דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים", ובמהדורה בתרא מחק את כל המשפט הזה.

לא הבנתי היכן מבואר בהדיא שהוא תלמיד רש"י, אני לא יודע איפה אפשר ללמוד את רש"י במהדורה קמא, אני מכיר את המהדו"ק רק מהשיטה מקובצת שהעתיק משם.

[משיב כהלכה]

הקשיה שלי היה מדין דת יהודית, ואתה תרצת מדין תורה,
הדין דת יהודית זה העיקר שצריך להתברר, ועל זה כתוב ברש"י מהדו"ק ד"ה אפילו קלתה, שנהגו דת יהודית משום צניעות

אם אתה דן רק על דת יהודית, אז אין נפק"מ במה שכתבתי לעיל.

בוודאי שדת יהודית הוא משום צניעות, וכן כתבו הראשונים, הרא"ש (כתובות פ"ז סי' ט') כתב: "ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדא", עכ"ל, והמאירי (כתובות עב.) כתב: "ואח"כ פירש פרטים שבדת יהודית וכולם ענינים של צניעות, ומתוך שהם דברים של פריצות ויוצאים מהם דרכים ושבילים לזנות".

אבל כל זה כאשר אשה סוטה ממנהג הנשים הכשרות, ואז שייך בזה חוסר צניעות, ולדוגמא מה שכתב רש"י במהדורה קמא שהוא חוסר צניעות שיראו שערותיה בין הנסרים, הרי בוודאי אם כל הנשים מכסות כדבעי את ראשן, ואשה זאת הולכת עם כיסוי שנראין דרכו שערותיה, יש בזה חוסר צניעות.

אבל אם כל הנשים אינן מכסות את ראשן, אין בזה שום חוסר צניעות, והפך שערן להיות כמו שיער הבתולות שעל זה כתבו הראשונים שאינו מביא הרהור, או השיער היוצא חוץ לכיסוי שגם עליו כתבו הראשונים שאינו מביא הרהור. ונשאר רק איסור דאורייתא, כי התורה לא תשתנה, שצריך לכסות השיער בכל כיסוי שהוא.

וכעת ארחיב בדין דת יהודית.

דת יהודית היא אוסף סיבות שמחמתן הבעל יכול להוציא את אשתו ללא כתובה, והובאו במשנה במסכת כתובות דף ע"ב. ביניהם גם דברים שאינם איסורים כלל, כמו "המקללת יולדיו בפניו" (ובתפארת ישראל כתוב שהמקללת את חמותה אינה בכלל זה, כי טבעי הדבר, בגלל ששונאות זו את זו), ודברים שיש בהם התנהגות חצופה כמו "המדברת עם כל אדם" (ובתוספתא איתא גם "לבה גס בעבדיה" שמתייחסת אליהם בצורה חופשית מדי) ודברים שהם מנהג ישראל העכשווי כמו טווה בשוק (שבגמ' ביארו שהוא גילוי זרועות) ותוספת לכיסוי הראש, או צורת כיסוי הראש ברה"ר.

המושג "עוברת על דת" לא מוזכר במשנה כאיסור אלא בהתייחס לאיבוד כתובתה, ובגלל חוצפתה של האשה או שהיא מכשילה את בעלה באיסורים. וזהו מאמר הגמ', "א"כ לא הנחת", שלא יעלה על הדעת שדבר שכל הנשים נוהגות בו היתר, יש לגרשה משום דת יהודית (ולכן רוב ככל הראשונים למדו מכאן הלכה למעשה שבבית ובחצר מותרת האשה לגלות ראשה, ולא חשבו לרגע לפלפל ש"אין לגרשה אבל עדיין נשארת באיסורה").

ולכן מה שנהגו הנשים בעבר אין בו שום נפק"מ לדת יהודית, כי לא שייך עזות וחוצפה כשאשה נוהגת כמו כולן. וכן הם דברי המאירי המאירים על דת יהודית: "וכן כל כיוצא בזה לפי מה שעיני דיין רואות, וגדולי הרבנים מפרשים בענין אחר, והכל אמת שהכל לפי ענין החוצפא".

זו סברת רוב הפוסקים, והמנהג בכלל ישראל לגבי מטפחת, פאה, גילוי זרועותיה, וגילוי שוקיה (בדורנו החמירו לכסותם בגרביונים וכן הוא המנהג). דהיינו: אותם הפוסקים שהתירו כיסוי במטפחת לאחר שבדור הקודם נהגו ברדיד ונפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע שיוצאת בלי כתובה, אותם הפוסקים שהתירו פאה, לאחר שבכל הדורות נהגו ברדיד או בסבכה, עד לפני כ500 שנה, אותם שהתירו גילוי זרועות מפני שפשט המנהג כך, סוברים שבמנהג הרווח בזה הזמן אין שום ענין של "דת יהודית", וגם חוסר צניעות אין בו, לאחר שפשט המנהג.

ואתן דוגמא אחת ממה שנקטתי - גילוי זרועותיה.

הזרוע עד המרפק, דינו כשוק עד הברך, וכן הביא הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (חלק א' סי' י"ג) מה"דברי חמודות", וזה לשון בעל התוספות יו"ט בספרו דברי חמודות (על הרא"ש, פרק ג' אות קט"ז): "ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה. ובלשון הרשב"א שכתב בית יוסף לא נתמעט אלא פניה ידיה ורגליה, וצריך לפרש דשוקה אינו בכלל רגליה, ואם כן זרועותיה אינן בכלל ידיה. ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי וכו', כיוון דרגיל בהם, וכדלקמן גבי קול ושיער".

והביא הגרי"ש סייעתא לדבריו מדברי הר"ן במסכת שבת (דף ס.): "נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות". וכן גם כתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות חובל הלכה ט"ו): "החובל באשת איש, השבת והריפוי לבעלה והצער שלה. והנזק, "אם בגלוי" הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה, השליש שלה ושני שלישים לבעל". וכ"כ הטוש"ע (אה"ע סי' פ"ג סעיף א') והמאירי בכתובות (סו.) ומוכח מזה להדיא שהיו הנשים רגילות לגלות זרועותיהן כבר בתקופת הרמב"ם והלאה.

וכן כתב המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא פ"ה סי' ז') והביאו הט"ז (חושן משפט סי' שצ"ג ס"ק ג'), על המנהג הפשוט במדינות אשכנז: "בעו"ה במדינות הללו פולין ואשכנז אין חוששין לזה לא אנשים ולא נשים, ואפילו בלא אפיה מגלין זרועותיהן". עכ"ל. ומדהביאו את המנהג בשתיקה ולא כתבו שיש בו איסור, משמע דמסכימים לו (ומה שכתבו "בעו"ה" הוא התאוננות על ירידת הדורות), וכפי שדייק הגרי"ש אלישיב מדברי הר"ן.

וכן העיד הגאון רבי יוסף חיים בספרו "עוד יוסף חי" (פרשת בא סעיף א') על המנהג בבגדאד, והביאו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ו' או"ח סי' י"ד): "פה עירנו בגדאד משנים קדמוניות נוהגות כל הנשים ללכת בזרועות מגולות עד סוף אצילי ידיהן, ונמצא כל הזרוע דרכו להיות מגולה, ודינו כמו כפות הידים והאצבעות שאין בהן איסור משום טפח באשה ערוה".

האליה רבה (או"ח סי' ע"ה) הביא להלכה את הדברי חמודות, ואחריו הביא את הרוקח שכתב "טפח בבשרה או בזרועותיה מגולות אסור". המשנה ברורה (שם) הבין שהאליה רבה סובר כרוקח והוא חולק על הדברי חמודות, ולכן העתיק בזה דברי החיי אדם (כלל ד' ס"ב): "זרועותיה ושוקה אפי' רגילה לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור", ובשער הציון הביא דברי הגמ' בכתובות ע"ב על המגלה זרועותיה (והגאון רבי יצחק עבאדי שליט"א בשו"ת אור יצחק (חלק ב', או"ח סי' ל') הקשה על המשנה ברורה, שאם ראייתו מדברי הגמ' לגבי דת יהודית, מדוע הוזקק האליה רבה לציין לדברי הרוקח, הלא גמ' מפורשת היא).

אבל אליבא דאמת אין מחלוקת ביניהם, כי המילה "זרוע" כוללת שני מקומות, גם מהמרפק ולמעלה וגם מהמרפק ולמטה, והדברי חמודות דיבר על החלק התחתון של הזרוע, והרוקח דיבר על החלק העליון של הזרוע. והמשנ"ב אזיל לשיטתו כהפמ"ג ומהר"י קרא (תלמיד רש"י, שמפרש את הפסוק בישעיה (פרק מ"ז) המובא בגמ' ברכות כ"ד על שוק באשה ערוה, "חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות, תגל ערותך גם תראה חרפתך: "שוק - הוא הירך העליון"), שהשוק הוא החלק העליון של הרגל, ובהתאם לכך - גם הזרוע היא החלק העליון של היד, והבין שעל זה מדבר החיי אדם, שהרי הלשון "כדרך הפרוצות" מתאים לזה, דלא כהמנהג הרווח אצל הנשים הכשרות לגלות שוק עד הברך (ובימינו מחמירות להוסיף גרביונים) וזרוע עד המרפק, וכך היה גם בביתו של החפץ חיים, ורואים זאת בתמונה שהצטלם יחד עם בני ביתו.

ודבריו של המשנ"ב פשוטים ואין סתירה בין הרישא לסיפא, אלא ברישא דיבר על השוק שלמטה מהברך, ועל זה כתב שפרסות הרגל עד הברך תלוי במנהג, ובסיפא דיבר על זרועותיה ושוקה שמעל הברך, ועל זה כתב שאפי' רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות, אסור.

וכן כתב הגר"ח קניבסקי בספרו שונה הלכות חלק א' (סי' ע"ה סעיף ט'): "ובמקומות שדרכן להיות מגולה כגון פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום, וכן פרסות רגליה עד השוק שקורין קני"א בל"א [הברך] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדן, ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח, אבל זרועותיה ושוקה אפי' רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור, ובחזו"א מסופק דאפשר דגם למטה מהארכובה [הברך] בכלל שוק וכן בפרק היד". עכ"ל.

וכן כתב המהרש"ק בתפארת שמואל (על הרא"ש שם, אות ל"ו): "ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה וכו', פירוש לאפוקי מה שדרך נשים להיות מגולה, כגון הפנים והצואר והידיים. אבל נראה בעיני, במקום שרגילות הנשים לגלות זרועותיהן, ורגילין להיות פתוח עד סמוך לדדיהן, זהו מנהג רע", ומפורש בדבריו שכוונתו על החלק העליון של הזרוע.

ובמשנה כתובות (דף ע"ב) איתא שהטווה בשוק עוברת על דת יהודית, וביארו בגמ' ש"מראה זרועותיה". ווהגר"ע יוסף (בשו"ת יביע אומר שם) נדחק לבאר שמדובר בחלק העליון של הזרוע, וכך לא קשיא מידי על ה"דברי חמודות" שדיבר בחלק התחתון. אבל אי אפשר לבאר כך ב"דברי חמודות", כי השווה את זרועותיה לשוקה ששניהם תלויים במנהג, ולגבי שוק איתא בגמ' ברכות "שוק באשה ערוה", ובוודאי גם בו יש דין דת יהודית (אלא שלא הזכירוהו במשנה משום שהוא דבר פשוט שהנשים לא יוצאות כך, וגם בזרועות מגולות אינן יוצאות, אלא רק הזכירו את הטווה בשוק שיצאה מביתה בזרועות מכוסות, ואגב הטוויה מתגלות זרועותיה), אבל הדברי חמודות הוכיח מהגמ' ברכות דכמו בקול ושיער הרגיל בהם שאינם ערוה, כך גם שוק, וממילא גם זרוע, ולגבי דת יהודית אתי מנהג ומבטל מנהג וכפי שכתבו האחרונים.

וכן נראה לשון טווה בשוק, שכאשר טווה ומגביהה ידיה, יורדים השרוולים מעט עד מרפקה. וכן ביאר רבינו יהונתן מלוניל שם: "שבתי זרועותיה רחבים, וכשמגבהת זרועותיה נופלין ונראין זרועותיה". והר"ן בפסחים (דף נ): "ולפי שמתבזה על כך שמגלה זרועותיה בשעת טויה". וכן הוא גם לגבי אפיה בגמ' בבא קמא (דף מ"ח), "למיפא כיון דבעיא היא צניעותא", ופרש"י: "שמגלה זרועותיה בעת האפיה", וצריך בעל הבית לצאת לחוץ משום צניעות, וכן כתב הרא"ש שם: "שהאשה מגלה זרועותיה בשעת לישה", ופשוט שאינה צריכה לגלות מעל המרפק כדי ללוש הבצק.

ובגמ' כתובות אסרו גילוי זרוע התחתון משום דת יהודית לפי המנהג בזמנם שנהגו הנשים לכסות זאת, כדמשמע בגמ' כתובות (דף ס"ה): "אמרה ליה: חיי דמר, דהוי משקי ליה בשופרזי כי האי. בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא, נפל נהורא בבי דינא". דהיינו שכאשר הרימה ידה להראות גודל הגביעים בהם היתה רגילה לשתות יין, נפל שרוולה מעט ונגלה זרועה שהיה מכוסה עד כף היד. ורש"י שם פירש במהדורה קמא (שהביא השיטה מקובצת) "כמדת זרועה", ובמהדורה בתרא שינה לשונו וכתב "כמדת אמתי וזרועי", כדי שלא יטעה הקורא שמדובר בזרוע העליון מהמרפק עד הכתף, אלא מדובר ב"אמתי שהיא זרועי" (לשון הגר"מ מאזוז, וכן כתב הגר"מ לוי זצ"ל). וכן כתב האדמו"ר מזוטשקא בספרו הצניעות והישועה (עמ' קס"ז): "ואם הזרוע הוא אצל הכתף, איך נגלה שם? אלא על כרחך, אמתי וזרועי הוא קנה היד".

ולמעשה גם הגר"ע יוסף כתב במקום אחר שגילוי הזרוע מעל המרפק אינו דת יהודית אלא דת משה (וממילא מוכרח לומר שהגמ' דיברה בזרוע מתחת למרפק, שהרי דת יהודית היא רק מנהג הנשים הכשרות ולא דברים המפורשים או רמוזים בתורה, כדאיתא בראשונים), וזה לשונו בשו"ת יחוה דעת (חלק ג' סימן ס"ז): "והנה אם נאמר שאשה שהולכת ברשות הרבים בבגדים בלי שרוולים וכיוצא, אינה עוברת על איסור תורה, אלא היא עוברת על דת יהודית, ואיסורה רק מדרבנן, וכמו שמשמע מלשון הרמב"ם (פרק כ"ד מהלכות אישות הלכה י"ב), העוברת על דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל כגון שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם. וכן הוא לשון מרן השלחן ערוך באבן העזר (סימן קט"ו ד'). ומוכח בגמרא כתובות ע"ב סע"א, שהעוברת על דת יהודית, היינו איסור מדרבנן בלבד... אולם האמת תורה דרכה שההולכת ברשות הרבים בבגדי פריצות ממש, עוברת על איסור מן התורה, שהרי אפילו היוצאת לרשות הרבים וראשה פרוע, היא עוברת על איסור תורה, כמבואר בכתובות (ע"ב) דפריך דאורייתא היא, דכתיב ופרע הכהן את ראש האשה וכו'. ואף על פי שלגבי נשים פנויות אין איסור כלל ללכת בפרוע ראש. כל שכן לצאת לרשות הרבים בגילוי זרועות, שלא חילקו בזה בין נשואות לפנויות, שבודאי יש בזה איסור מן התורה".

וכן כתב מהר"ם מלמד, מגדולי האחרונים, בשו"ת משפט צדק (חלק ג' סי' ג'): "כמו שסתירת שיער הראש אמרינן בפרק המדיר דהוי דאורייתא משום דכתיב בקרא ופרע את ראש האשה, כן נאמר שגילוי הגוף והלב שהיה צריך להיות בה, הוי מדאורייתא, אחר דמ"האשה" נפקא לן דאין לחלק מדרשא לדרשא, אחר דכולהו מקרא נפקי". אותה אשה, שעוסק בה ה"משפט צדק" שהוא מגדולי האחרונים, "העידו עליה שהיתה מגלה את חיקה... היתה מגלה את לבה, שהוא בתוך מקום חיקה, שחיקה מקרי מקום לבה ויותר ויותר, וא"כ הויא עוברת על דת משה, וגם כן עוברת על דת יהודית במה שהיתה מגלה את זרועה... דוגמת טווה בשוק... שלא מבעיא שמגלה זרועות כשטווה, אלא אחר שהיא פרומה, אית בה רעותא אחריתי כמש"כ רש"י שם וזה לשונו, ופרומה משני צדדיה, אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת, שבשרן נראה מצידיה, וכמו שכתבנו לעיל בגילוי הלב... שהיתה מראה חיקה ששם לבה ודדיה". עכ"ל.

דהיינו שאותה אשה לבשה כעין גופיה של ימינו וגילתה את ידה לכל אורכה, ו"זרועה" הוא החלק התחתון של היד אחר המרפק, וע"ז כתב שאסור משום דת יהודית, ו"חיקה" הוא החלק העליון של היד שבו אוחזת האשה את תיק היד שלה וכיו"ב, וע"ז כתב שאסור משום דת משה. כי כאשר גילתה אותו כדרך האדומיות שבצרפת, נגלה מן הצד גם לבה ודדיה, מפני שהיה הפתח בבגדה גדול.

ויוצא לנו מכל הנ"ל עוד ראיה לשיטת האחרונים שדת יהודית משתנה לפי מנהג הזמן והמקום, ועל זה סמכו הנשים הכשרות בזה הזמן לגלות זרוען עד המרפק.

[משיב כהלכה]

אבל אם הוא מנהג המקום, ניחא, (והגם שנראה לי מסברא גם כן, שאם לא כן, היאך שינו את הלבוש, וגם שנראה פשוט שכל הלבוש לובשים לפי המקום) אני רוצה לראות מקור

תמהני עליך שאתה רוצה לראות מקור כאשר לעיל הבאתי את הפרישה שהוא מגדולי האחרונים, וכתב במפורש שהרדיד (אותו חייבו הרמב"ם והשו"ע מדין דת יהודית) תלוי במנהג המקומות, דהיינו במילים אחרות - דת יהודית משתנה לפי המקום והזמן. והכריח כן מלשון הרמב"ם.

והגאונים רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל בעל שו"ת "שואל ומשיב", ורבי מרדכי זאב סגל אנטינגא זצ"ל בעל "מאמר מרדכי", בספרם מגן גיבורים: "דאם אין מנהג המקום כן, שילכו הנשים בפאה נכרית... אולי הוא גם כן בכלל דת יהודית" (=אבל במקום שהמנהג כן, אין לחוש משום דת יהודית).

ובנוסף לכל האחרונים שהבאתי לעיל, כן כתב גם הגאון רבי דוד צבאח זצ"ל בספרו "שושנים לדוד" (אה"ע סי' כ"ג, נדפס בשנת תרצ"ה) וזה לשונו: "והנה מדקדוק לשון השו"ע באה"ע סי' קט"ו ס"ד שכתב וז"ל איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל וכו', משמע דדוקא בזמניהם שהיו הצנועות קפדי שלא לצאת בראש פרוע, לא כן בזמננו דלא קפדי ע"ז אף הצנועות, אם כן אינה עוברת על דת יהודית אם יצאה בראשה פרוע, כיוון שמנהג זה חלף הלך לו" (אבל כתב שאי אפשר להתיר גילוי ראש בזה"ז כי ראשה פרוע דאורייתא היא, "וא"כ בדבר שהוא דאורייתא אין שום חילוק בזמנים המתחלפים, כי התורה לא תשתנה בשום עת וזמן ח"ו").

וכן כתב הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל בשו"ת משנה הלכות (חלק י' סי' רנ"ד), "ועל דבר שאלתו על מה סמכו בתולות ישראל שבדורינו שאינן לובשות רדיד בשעה שהן יוצאות לשוק... שוב ראיתי דכוונתו על בנות ישראל נשואות שראשה מכוסה במטפחת אלא שאין עליה רדיד ככל הנשים, אמנם על זה הרי יפה ציין לעצמו דברי הפרישה אות י' שדבר זה תלוי במנהג המקום במה מכסות ראשן ובסי' ע"ג כתב הטור להדיא וז"ל במקום שדרך הנשים שלא לצאת בכיפה שעל ראשה לבד עד שיהיה עליה רדיד שהיא חופה את כל גופה כמו טלית נותן לה רדיד וכו', ומבואר דבמקום שאין נוהגין לצאת ברדיד אין צריך ליתן אלא כיפה".

[משיב כהלכה]

אבער מען קען ליינען די ערשטע 30 בלעטער... א שאד צו איבערגיין...

אכן יש כמה נקודות בדפים הראשונים שצריך לדבר בהן, וזה הזמן:

וואס איז טייטש "שער באשה ערוה"? אויף אידיש? אז ס'איז אן "ערוה". ווייל עס ברענגט הרהור. גארנישט אנדערש ווי דער גוף

שיער באשה ערוה, פירשו הראשונים שאינו בעצמותו ערוה כמו עיקר הגוף, אלא ערוה רק כאשר דרך לכסותו, ושיער הרגיל להיות גלוי - אינו ערוה כלל, ואינו מביא הרהור.

וממילא אין מקום כלל לדון בפאה, שהיא שיער שכולם רגילים בו, מלבד שהיא שיער תלוש ולא מחובר (וממילא היא כבגד, והמאורי אור כתב שהוא כמו שיער המונח על השולחן, שאינו כלום לכ"ע).

ויש ראשונים שלדידם כלל אין הרהור בשיער, אפילו הרגיל להיות מכוסה, וכן מוכח מהרמב"ם (בהלכות ק"ש ג, ט"ז) שלא הזכיר שאסור לקרות כנגד שיער, וביאר הכסף משנה שם שסובר שאין איסור אלא להסתכל בו, אבל לק"ש מותר, וכן מוכח מעוד ראשונים, ראה בריקאנטי (סי' כ"ו) "הא דאמרו שער באשה ערוה היינו להסתכל בה אבל לקרות לא, דמעשים בכל יום שאין אנו נזהרין מלקרות כנגד שער הבתולות, כך פי' רבינו טוביה בשם ר"ת", וכן כתב באור זרוע (חלק א' הלכות טהרת קריאת שמע ותפילה סי' קל"ג): "הא דאמר שמואל שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים, פי' מורי רבינו יהודה בר יצחק דלאו לענין ק"ש איירי, וגם אין אנו נזהרין לקרות ק"ש לפני בתולות פרועות ראש".

וכתב על זה הגאון רבי ישראל דוד טאוב שליט"א, האדמו"ר ממודז'יץ ארה"ב, בספרו "יד יחזקאל" (כת"י), דהנה כל הראשונים הנ"ל הביאו ראיה שאין הרהור בשיער מכח המנהג לקרוא נגד שיער הבתולות, ונמצא א"כ שלדעתם אין הרהור בשיער אשת איש יותר משיער הבתולה, ואע"פ שאשת איש צריכה לכסות את שערה. שאם לא נאמר כן, מדוע לא כתבו אותם הראשונים שאסור לקרות עכ"פ נגד שיער הנשואות. וממילא גם אי אפשר לומר שהתורה חייבה את הנשואות לכסות שערותיהן כי יש הרהור בשערן יותר משיער הבתולות. ע"כ דבריו.

[דער תהלים איד]

אבער מען קען ליינען די ערשטע 30 בלעטער... א שאד צו איבערגיין...

אכן יש כמה נקודות בדפים הראשונים שצריך לדבר בהן, וזה הזמן:

וואס איז טייטש "שער באשה ערוה"? אויף אידיש? אז ס'איז אן "ערוה". ווייל עס ברענגט הרהור. גארנישט אנדערש ווי דער גוף

שיער באשה ערוה, פירשו הראשונים שאינו בעצמותו ערוה כמו עיקר הגוף, אלא ערוה רק כאשר דרך לכסותו, ושיער הרגיל להיות גלוי - אינו ערוה כלל, ואינו מביא הרהור.

פרשו הראשונים.

פרעג מיך אפ.

אבער איך וויל נישט יעצט אנהייבן א שמועס, ווייל איך האב יעצט 'נישט' די צייט נאכצוקוקן אלע סילופים. איך זאג בידיעה ברורה דאס ווארט סילופים, ווייל איך האב שוין אסאך עוסק געווען דערין בעבר.

[משיב כהלכה]

ציטטתי את לשונותיהם לעיל, לדוגמא - רשב"א, ראב"ד: "ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד". ראבי"ה, הגהות מיימוניות, מרדכי: "אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור".

היוצא מדברי הראשונים שיש הבדל מהותי בין שוק, קול, שיער, שהם ערוה מדרבנן ותלויים ברגילות, לבין ערוה בעצם מדאורייתא שבזה לא מצינו שום היתר אם "רגיל בזה".

וכן במשנה ברורה סימן ע"ה ס"ק יג, "ומותר לקרות בזה אפילו נגד אשה אחרת דכיון דרגילין בהן ליכא הרהורא". קל ופשוט להבנה.

וראה בספר חזון איש (הלכות ק"ש סי' ט"ז), שכתב "כל הני אינה ערווה בעיקרו, אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא". וכן הוא ב"פנים מאירות", "דכל ערוה דרבנן הוא דוקא היכא דיכול לבוא להרהור", וכן הוא בפרי חדש (סי' ע"ג), וזה לשונו: "ומסתברא לי שכל אלו הדינים המוזכרים בכאן... לאו טעמא משום ולא יראה בך ערות דבר, אלא משום דמיטרד ואתי להרהורי".

[משיב כהלכה]

די חילוק פון מיידלעך מאכן חז"ל, און דאס טוישט נישט די מציאות אז ביי א נשואה איז דאס אן ערוה

החילוק בין נשואה לבתולה לא מובא כלל בחז"ל. ואדרבה, לשון הגמ' בכתובות (עב.) "אזהרה לבנות ישראל", משמע בתולות ונשואות, ולא מוזכר כלל שצריך להיות היכר בין נשואה לבתולה, וכן כתבו הגר"א והב"ח (אה"ע כ"א), וכן פשט לשונם של הרמב"ם והשו"ע "אחת פנויה ואחת אשת איש", וגם הטעם שנאמר בגמ' על כיסוי הראש, שהוא משום קללת חוה (עירובין ק:), שייך בין בנשואה ובין בבתולה. ורק מפני המנהג הרווח בישראל (למעט בתימן) מזמן הראשונים שבתולות יוצאות פרועות ראש, נדחקו האחרונים בביאור הגמ' ובביאור דברי הרמב"ם.

ואין לחלק בין נשואה לבתולה ולומר שנשואה גורמת יותר הרהורי עבירה, מפני שהיא בבחינת "מים גנובים ימתקו". כי זה אינו, שהרי כל מה שלא שייך לאדם ולא נמצא בחזקתו הרי זה מים גנובים בשבילו (ראה נדרים צא: ובביאור תוס' שם, ומה שפירש בזה הגר"א דסלר זצ"ל בספר מכתב מאליהו ח"א, קונטרס החסד עמ' מ"ב), ואין נפק"מ בין נשואה לבתולה. ובגמ' סנהדרין (דף עה.) מוכח במפורש ששייך "מים גנובים ימתקו" גם בפנויה. ומרן הגר"ש משאש כתב בשו"ת תבואות שמש (סי' קל"ח) שבתולה גורמת יותר הרהורי עבירה מנשואה, כי הרואה נשואה יודע שאי אפשר להשיגה מחמת שהיא נשואה ולא מהרהר בה, וכמש"כ הראב"ע לגבי לא תחמוד, אבל בתולה אולי תסכים להינשא לו.

וכן כתב הגר"י שינפלד בספר אוסרי לגפן (ח"ט דף קע"ה והלאה), וזה לשונו: "הניסיון מוכיח שהיום אדרבה, פנויות גורמות להם הרהורים יותר מאשר נשואות, מפני שנכנסים לדמיון אולי תסכים להינשא להם". עכ"ל.

וכל זה מוכח מדברי הראשונים בברכות כ"ד, שביארו שבשיער הבתולות אין הרהור, כיוון שרגילות לגלותו. ולא עלה על דעתם לחלק בין נשואה לבתולה, כפי שמנסים לדחוק באופנים שונים ומשונים ולבאר שבנשואה יש הרהור וברווקה אין, אלא כל החילוק לשיטתם הוא בין שיער המכוסה לשיער גלוי, ושיער הרגיל להיות מגולה, אין בו הרהור.

עוד כתב האדמו"ר ממודז'יץ ארה"ב בספרו "יד יחזקאל" להוכיח שאין מקום לחלק בין נשואה לרווקה ולטעון שיצר אשת איש תקיף יותר, שהרי ארוסה דינה כנשואה לכל דבר, ובכל זאת לשיטת הגאונים (המובאת בשטמ"ק בכתובות ע"ב), והב"ח (אה"ע כא), וחלקת מחוקק (שם), ודגול מרבבה (שם), ומג"א (או"ח ע"ה), ומחצית השקל (שם), והגר"א (שם), והפמ"ג (שם), וחוות יאיר (סי' קצ"ו), ושבות יעקב (ח"א ק"ג), וישועות יעקב (אה"ע כ"א), וכן נראה דעת רבנו גרשום, אין שום חיוב לארוסה לכסות שערותיה (ע"כ דבריו).

ואין לומר שבתולה צריכה להיות נאה ולגלות שערותיה כדי "דלקפצו עלה למינסבה", כי היום תיתכן מציאות שאדם רווק יראה בתולה ותמצא חן בעיניו, אך להתחתן איתה לא יוכל מפני כמה וכמה סיבות (כמו עדות שונות או הפרשי גיל וכדו'), ואדם שהוא נשוי לא יוכל להתחתן איתה כלל, כי לא נהגו היום לשאת שתי נשים, וגם היא בוודאי לא תסכים ע"פ רוב להינשא לו ולחכות שיתגרש מאשתו, ומדוע יתירו לבתולה ללכת בגילוי שיער בשביל מיעוט דמיעוט של גברים הראויים להינשא לה? וגם מבחינת "מים גנובים ימתקו" כנ"ל, הרי היא בשביל רוב הגברים כמים גנובים, כיון שבדרך הטבע אין היא יכולה להינשא להם. ולכן אין מקום לחלק בין נשואה לבתולה, וגם לא מצינו שום חילוק בדברי חז"ל בדיני הצניעות בין נשואה לבתולה (כיצד להתנהג או כיצד להתלבש). ומפני סברה עקומה זו נהגו מקצת נשים מחוגים מסוימים ללכת בכיסוי ראש חלקי בלבד, וכשמעירים להן שאין זה כיסוי כלל, הן אומרות שאין הכיסוי מיועד לכסות את הראש, אלא רק לעשות היכר בין נשואה לבתולה.

וכתב הריב"ש (בשו"ת הריב"ש סי' תכ"ה) שאדרבה, בבתולה החמירו חז"ל, וזה לשונו: "ואף הפנויה שאינה נדה, חמורה היא בזה מאשתו נדה [שעם אשתו נדה יכול להתייחד], שהרי אע"פ שאין יחוד הפנויה אסור מן התורה, מ"מ בית דינו של דוד גזרו עליו". וכן הוא בדיני הסתכלות: "אפי' להסתכל בפני הפנויה אסור, אא"כ הוא כדי שיראה אם היא נאה בעיניו, וישאנה... ובזה ג"כ חמורה היא הפנויה, אפילו אינה נדה, מאשתו נדה, שמותר להסתכל בפניה, ואפילו נהנה בראייתה. ולא אסרו להסתכל באשתו נדה, אלא במקום התורף".

[משיב כהלכה]

און אגב, ס'בכלל נישט אזוי פשוט פאר מיידלעך צו גיין מיט 'אפענע' האר נישט צוזאמגענומען. בכלל בכלל נישט.

מי שמצוי בדברי הראשונים יודע שזה מאוד מאוד פשוט, כי כתבו בדבריהם בפשטות שדרך הבתולות לילך "פרועות ראש", ללא שמץ של חילוק בין שיער פרוע לשיער אסוף.

רק המגן אברהם חידש לראשונה שגם בתולה צריכה עכ"פ לאסוף שערותיה, ונדחק מפני הסתירה בשו"ע, שבאו"ח סי' ע"ה כתב בפשטות שדרך הבתולות לילך פרועות, ומאידך באה"ע סי' קט"ו כתב שאחת פנויה ואחת אשת איש חייבות לכסות ראשן. ורוב האחרונים נדחקו לומר ש"פנויה" היא גרושה ואלמנה, אבל המג"א יישב באופן זה (עוד לא נודעו בזמנו התירוצים האוטומטיים שיש בדורנו, "דאיירי בבית ובחצר" וכך מעקמים ומסלפים כל דבר, וגם השו"ע דיבר שהבתולות פרועות בבית ובחצר ואתי שפיר...)

אבל רוב האחרונים חלקו על המג"א בענין זה והתירו לבתולה לפרוע שערותיה, והביאם הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג'), שהעתיק את דברי המג"א וכתב ע"ז: "אולם בשיטה מקובצת (כתובות טו:) בד"ה וראשה פרוע, כתב וזה לשונו, פירוש: מגולה, וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה. והא דאמרינן לקמן (ע"ב) ופרע את ראש האשה, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע ראש, י"ל דבנשואות קא מיירי. מליקוטי הגאונים. ע"כ. ומוכח דבתולה שריא לילך בפירוע ראש אף בשערות סתורות, דבכל גוונא קאמר. ורק החילוק הוא בין בתולה לנשואה. וכ"כ המחצית השקל באו"ח שם, שהמנהג שהבתולות יוצאות לרה"ר בשערות סתורות מקליעתן. וכ"כ המגן גיבורים. וכן ראיתי להישועות יעקב באה"ע (סי' כ"א), שכתב להוכיח במישור מדעת השטמ"ק שאין חילוק בין סתורות לקלועות, ושאף שהמג"א כתב לאסור בסתורות, העולם נהגו להקל ויש להן ע"מ שיסמוכו. ע"ש... ולכאורה י"ל שאף המג"א יודה להקל במקום שנהגו היתר בדבר".

[משיב כהלכה]

אלע גדולי ישראל פון פריערדיגען דור האבן געפסקענט אזי שייטל וואס זעהט אויס פונקט ווי האר איז אסור בתכלית האיסור

יש אוסרים פאה ויש מתירים פאה, אבל להעמיס בדעת המתירים פאה שלא דיברו על פאה הנראית כשיער, זה סילוף. כי הפאה היתה תמיד נדמית כשיער, וכפי שהרחבתי לעיל. וכעת ארחיב עוד.

במשנה בשבת (דף סד.) איתא: "יוצאה אשה בחוטי שיער, בין משלה ובין משל חברתה". ומכאן הביא המג"א ראיה לדברי הרמ"א שהתיר פאה נכרית. וכן הגר"א.

וביאר מחצית השקל את הראיה: "ועיקר ראייתו מסיפא, דילדה לא תצא בשיער של זקנה", ובגמ' שם איתא: "בשלמא זקנה בשל ילדה, שבח הוא לה". ועוד שם, "כדי שלא תתגנה על בעלה".

וברש"י שם: "כדי שלא תתגנה, התירו לה קצת קישוטים הנאים".

ובתשובות הגאונים שם: "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן".

ובתוס' רי"ד שם: "וגם בפאה נכרית שהיא תכשיט".

וברבינו חננאל (שבת נ.) איתא: "פאה נכרית והוא שיער שעושה בקפח והקרח נותנן בראשו ונראה כי אותו שיער שבקפח שיער ראשו הוא".

וברש"י בסנהדרין (דף קיב.): "פאה נכרית. גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי".

והרמב"ם בפירוש המשניות כתב: "פאה נכרית. כמו מגבעת, ידבקו בו שיער נאה, והרבה... כדי שתתקשט בשיער". הרי לך שכתב "שיער נאה" ולא נראה כקש, והדגיש שהאשה מתקשטת בו.

וכן כתב רבי תנחום הירושלמי (שהוא אחד מן הראשונים) בספרו "המדריך המספיק" (אלמרשד אלכאפי - ביאור על הרמב"ם): "פאה בלשון צד... וכינו גם את השיער כולו פאה, אמרו: "יוצאה אשה בפאה נכרית" והן מחלפות שיער שנשים מרכיבות על ראשיהן להתייפות בהן, אם אין להן שיער רב, וכל מי שרואה אותן חושב שהוא טבעי, ולכן נקראה נכרית, כלומר שיער זר שאינו מגופן אלא הוא מורכב ושאול".

[זו לשון מפורשת ומדהימה שנמצאה בדברי הראשונים].

ובפני יהושע לשבת (ס"ד) כתב: "דשבח הוא לה, ומקישוטים הנאים שבאשה הוי".

והשלטי הגבורים כתב: "אותן הצדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם".

ועוד כתב, "לא שנא שערות דידה לא שנא שערות חברתה".

וכן הרמ"א העתיק דבריו אלה והוסיף: "אע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער". ושיער חברתה הרי הוא שיער טבעי, ויכול להיות יותר יפה משיער האשה עצמה.

וכן העתיק הפרישה, "לא שנא אם עשויה משערותיה, או משיער חברתה".

וכן כתב הבאר היטב שם, "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה".

והפמ"ג כתב, "עיין מגן אברהם, דפאה נכרית אפי' משערותיה התלושים אין הרהור".

וכן העתיק אליה רבה את דברי הש"ג, "מותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, אפי' עשויה משערותיה".

וכן כתב עטרת זקנים שם על דברי הרמ"א, "דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש, אבל בנחתכו אין בהם משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש".

וכן כתב המשנ"ב, שהביא את פמ"ג וכתב "ומשמע מיניה שם דאפילו שיער של עצמה שנחתך ואח"כ חיברה לראשה ג"כ יש להקל".

וכן העתיק כף החיים, "והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה".

וכן כתב ערוך השולחן, "בין שהם עשויים משערה או משיער חברתה".

וכן הגאון רבי יעקב פארדו זצ"ל בספרו "מסכנות יעקב" בישעיהו פרק ג' (דף י"ח), ביאר את הקישוטים המוזכרים שם, שנשות ישראל היו מתקשטות בהם כדי למצוא חן בעיני הדוכסים והשרים, ושם כתב: "והקישורים אפשר שהוא פאה נכרית, דתנן שם שמי שאין לה שערות בראשה, או נשים נשואות, שאינן יכולות להראות קלעי שערן, דשיער באשה ערוה, עושות קישורין כפאה נכרית, להראות כאילו הן שערותיהן ממש" (הדברים נכתבו לפני למעלה ממאתיים שנה).

וכן כתבו הגאונים רבי יוסף שאול נתנזון בעל "שואל ומשיב", והגאון רבי מרדכי זאב אנטינגא בעל "מאמר מרדכי": "קישוט הוא, דנראית כאילו היה לה שיער. ותדע, שהרי אמרו בנזיר אפשר בפאה נכרית, אף שיודע שתגלח שערה, ולא יכול לומר אי אפשי באשה מגולחת שאין לה שיער של עצמה, כיון שעכ"פ יש לה הקישוט בפאה נכרית כמו בשיער של עצמה". עכ"ל.

וכן כתב הגאון רבי יעקב דוד וילובסקי זצ"ל (הרידב"ז, נפטר בשנת ה'תרע"ד), רבה של סלוצק ושל צפת, במכתב לנכדתו, אשת הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שהובא בספר "מלך ביופיו" (עמ' 76). וזה לשונו (מתורגם מיידיש):

"נכד[ת]י הענדל-רייזל'ה, עליך מאוד יפה הפאה, אני זוכר היטב האיך הולמת אותך הפאה, בהחלט אַ מְחַייֶה [תענוג] להביט! וכשתהיי כאן [בצפת], באותו הזמן תהיי מוכרחה לשאת רק מטפחת על ראשך, עד שתסעי מכאן, אבל בגדי משי, יהיו לך כאן יפים יותר מאשר ברוסיה. מנאי, אביכם יעקב דוד רידב"ז".

[מדבריו גם מוכח שדת יהודית משתנה לפי המקום, ובצפת לא נהגו בפאה ולכן הורה לה לא ללבשה].

וכן כתב הגאון רבי סיני שיפפער זצ"ל, רב ואב"ד דקהל יראים קרלסרווה, בשו"ת "סתרי ומגיני" (חלק ב' סי' מ"ד, נדפס בשנת תרצ"ב) בתקופתו לפני כמאה שנה: "וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהיא שערות עצמה היא חומרא גדולה, דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה". ועוד כתב, "דהפאה נכרית נעשית עתה בהדרת היופי". עכ"ל.

[יורה דעות]

אני אחזור ואומר הקשיה שלי היה מדין מנהג לא מפני שהוא עכשיו דת יהודית או חסרון צניעות או פריצות, מה שהבאת מגדולי האחרונים הם כתבו שלא שייך פריצות אם נהגו כן עכשיו, אבל מה שקשה לי הוא מדין מנהג, לא תטוש.

ומה שכתבת מהפרישה,

דת יהודית הוא דין שיוצאת בלא כתובה אם היא עוברת עליו, לא שייך דת יהודית בעצמו, דת יהודית מוסב על מנהג, אם רדיד היה אף פעם מנהג המקום זה לא אומר דבר על מנהג השערות.



בר"ן ד"ה אם כן וז"ל כלומר אם כן דא"ר יוחנן דקלתה אין בה משום פריעת הראש משמע דבלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת ראש ואם כן "כולהו נפקן שאין אשה נזהרת בחצרה" עכ"ל,

כולהו נפקן? הרי כולהו נהגו כן!



עיין ברש"י דף עז. ד"ה מקמץ, וז"ל לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז "ראיתי" ששורין בהם הבגדים יום או יומיים עכ"ל,

ובש"מ שם ד"ה המקמץ (מוה"ק חלק ד' דף רפ"ג), וז"ל המקמץ צואת כלבים לא נתפרש מה צורך אבל בארץ אשכנז "ראה רבי" ששורין בהן הבגדים לפני כבוסם יום או יומיים ומסריח למרחוק ....רש"י ז''ל במהדורא קמא עכ"ל של הש"מ.

הרב @משיב כהלכה סליחה שלא ציטוטי התגובות שלך, קשה לי.

[משיב כהלכה]

מלפני 3400 שנה פון יודען?
ס'זעט אויס ממש ווי עכטע האר?
פליז...

נשגב מבינתי מדוע אתה בוחר לעשות מזה ליצנות, ממש התקיים בך הפסוק "הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ".

מילתא דפשיטא שמדובר בזוג מצרי ולא יהודי (וכך גם מסקנת הארכיאולוגים), וכמו כן מילתא דפשיטא שזה נראה כשיער (כמראה השיער של זמנם).

בלתי נתפס ששיער השתמר בצורה כזאת במשך אלפי שנים ועדיין נראה כשיער טבעי! זו לא פאה מלפני מאה שנה ולא מלפני חמש מאות שנה, גם לא אלף שנה. שלושת אלפים וארבע מאות שנה!

יש כאן גילוי נדיר ומדהים, יד ההשגחה העליונה גרמה לכך שלפני כמאה שנה גילו שני ארכיאולוגים מאיטליה מערת קבורה בכפר מצרי עתיק, ובו נקברו איש ואשה לפני 3400 שנה, בתקופת מתן תורה. הקבר השתמר בצורה מושלמת, בצורה נדירה ביותר, ונמצא שלם וחתום. גם בגדיהם וחפציהם של בני הזוג נקברו עמם, והם הוצאו מהקבר ומוצגים כעת לכל דיכפין, במוזיאון המצרי בטורינו שבאיטליה.

בין החפצים ופריטי הלבוש הכוללים חמישים בדים, עשרים ושש חצאיות באורך הברך, ארבעה צעיפים ועוד, השתמרה גם הפאה של הגברת, ולראשונה ניתן לראות בחוש כיצד נראתה פאה מלפני דורות רבים. המראה שלה הוא כמראה הפאות של ימינו הנראות כשיער טבעי ממש, אך במקום שיער חלק הנהוג בזמננו, עשויה הפאה כולה קליעות של שיער המשתלשלות ויורדות.

תסרוקת זו היתה נהוגה בזמן מתן תורה והמשיכה גם בזמן הגמ' כאשר השיער הקלוע היה נחשב ליפה ביותר, וכמובא בגמ' במסכת סוטה (דף ט.) "היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה", וכמובא בתשובות הגאונים (שבת דף ס"ד) שהבאנו לעיל: "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן".

הפאה היתה מונחת בתוך ארון עץ גדול בגובה 110 ס"מ, וכאשר נמצאה במערת הקבורה, היא עדיין זרחה מהשמנים המבושמים שנמרחו עליה. בדיקות מעבדה זיהו שמנים צמחיים מסויימים שמטרתם היא הענקת לחות לשיער כדי לשמור עליו במצב טוב. שמנים אלה השתמרו במשך 3400 שנה, ונותר רק לתאר כיצד נראתה הפאה הזו כשהיתה חדשה, אם גם כעת היא נראית במיטבה.

[משיב כהלכה]

עיין ברש"י דף עז. ד"ה מקמץ, וז"ל לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז "ראיתי" ששורין בהם הבגדים יום או יומיים עכ"ל,
ובש"מ שם ד"ה המקמץ (מוה"ק חלק ד' דף רפ"ג), וז"ל המקמץ צואת כלבים לא נתפרש מה צורך אבל בארץ אשכנז "ראה רבי" ששורין בהן הבגדים לפני כבוסם יום או יומיים ומסריח למרחוק ....רש"י ז''ל במהדורא קמא עכ"ל של הש"מ

אין כאן ראיה, רש"י כתב "ראיתי" אבל הש"מ שהעתיק דבריו לא רצה לכתוב ראיתי אלא כתב ראה רבי.

פשוט שאי אפשר להסיק מזה מסקנה על כל מהדורה קמא של רש"י שנכתבה ע"י תלמידו. חיפשתי ולא מצאתי שטען כן אלא איזה פרופסור מקריח ששנה ופירש (כך נראה מתמונתו).

[משיב כהלכה]

אני אחזור ואומר הקשיה שלי היה מדין מנהג לא מפני שהוא עכשיו דת יהודית או חסרון צניעות או פריצות, מה שהבאת מגדולי האחרונים הם כתבו שלא שייך פריצות אם נהגו כן עכשיו, אבל מה שקשה לי הוא מדין מנהג, לא תטוש.
ומה שכתבת מהפרישה,
דת יהודית הוא דין שיוצאת בלא כתובה אם היא עוברת עליו, לא שייך דת יהודית בעצמו, דת יהודית מוסב על מנהג, אם רדיד היה אף פעם מנהג המקום זה לא אומר דבר על מנהג השערות

הבאתי הקדמה ארוכה בדין דת יהודית, האם קראת?

הענין הוא שבפועל, הפוסקים התירו מה שהתירו. הנימוק הוא שאין בזה "דת יהודית", ואין בזה פריצות, אבל מאידך גיסא גם לא ראו לאסור מחמת "אל תיטוש" ולא משום מנהג.

ולדוגמא, ה"פרישה" מדבר על רדיד, שבמקום שלא נהגו ברדיד מותר, ומה עם מנהג האמהות? ומה עם אל תיטוש? והלא כולם בעבר נהגו ברדיד כמבואר בגמ' שקלתה / מטפחת לא מספיק ברה"ר?

וא"כ רואים שבהלכות אלה לא מנהג האמא קובע אלא מנהג המקום, ואין שום חשיבות למנהג האמא או הסבתא. וכאשר הורה הרידב"ז לנכדתו.

[משיב כהלכה]

בר"ן ד"ה אם כן וז"ל כלומר אם כן דא"ר יוחנן דקלתה אין בה משום פריעת הראש משמע דבלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת ראש ואם כן "כולהו נפקן שאין אשה נזהרת בחצרה" עכ"ל,
כולהו נפקן? הרי כולהו נהגו כן!

כולהו נפקן - פירוש הדבר שצריך לגרש את כולן.

וזו תמיהת הגמ', אם תאמר שבחצרה ללא קלתה יש בזה פריעת הראש, א"כ צריך לגרש את כל הנשים כי אין אשה שנזהרת לכסות בחצרה, ואם המנהג הרווח אינו כך - ממילא אין זו דת יהודית!

ונא קרא בעיון מה שכתבתי לפני כן להוכיח מהגמ':

אם דת יהודית לא תלויה במנהג, מאי נפק"מ מה המנהג? בפרט שיש נשים רבות צדיקות שכן מכסות בבית ובחצר (כפי שהוכחתי מיומא)?

יחתמו הרבנים על "קול קורא", איסור מוחלט לפרוע הראש בבית ובחצר, ובא לציון גואל!

ולגבי ר' יוחנן, שאפשר להעמיד שדיבר בזמן אחר, מסתמא היה ידוע להם שגם בדורות שלפניהם היה כך המנהג.

הרי אם תפרש "לא הנחת בת" שאי אפשר לגרש את כולן, למה מכניסים זאת כפירוש לדברי רבי יוחנן?

אדרבה, תעמיד הגמרא שרבי יוחנן דיבר בחצר, אבל "לא הנחת בת" אז אי אפשר לגרש את כולן, ואין מה לעשות!

[יורה דעות]

אני הקשייתי "למה", כנראה לא ידעת,
הראייה מגמרא לא תרצת,
גם יש לי ראיה אחרת,
בגיטין פט. מבואר של ברשב"א ריטב"א ר"ן שגם בדבר שהרבה נשים עושין יש בזה בעיה של דת יהודית,
וגם שם בגמרא נאמר הלשון לא הנחת בת לאברהם אבינו, וגם שם מבואר ברשב"א ד"ה והא וז"ל ...ונמצאת מוציאן מתחת בעליהן. עכ"ל.

מה שכתבת על הש"מ, למדתי הרבה ש"מ ולא ראיתי אף פעם אף שינו קטן כזה ששינה מהלשון המובא בראשנים, ואם אתה מעניין אני יכול להביא מ''מ.
וגם לא קראתי איזה פרופסור, אלא למדתי זה בעצמו.
וגם ראיתי שהמעיר במהדורת מוה"ק הביא ראיה זאת, והוא לא ת"ח קטן.
הרב@משיב כהלכה סליחה על לשה"ק 'היפה' שלי...

[יורה דעות]

לא ראיתי תגובתך האחרון אני קורא אותו עכשיו