דער רבי מיטן משפיע - שפאנענדע געשיכטע אויף לשון הקודש

[בקיצור]

פרק א

גדליה, בחור כבן שמונה-עשרה, היה מבניה הנאמנים של חסידות לאנצוט רבת המעש, חצר מפוארת שנודעה בגדלות רבם. האדמו"ר, צדיק יסוד עולם, היה לא רק מנהיג בחסד עליון אלא גם פועל ישועות עצום, איש אלקים אשר ברכותיו שינו גורלות והצילו נפשות.

גדליה אהב והעריץ את רבו בכל נימי נפשו. הוא ראה בו דמות קדושה שאין דומה לה, והיה דבוק בו בקשר אמיץ של מסירות. הוא הקפיד על כל סדרי החצר, והיה שותף מלא ללהט הכללי שאפף את בית המדרש.

אלא שמתחת לפני השטח, שרר רעב רוחני וצמא לדרך מסודרת. גדליה לא התחבר כלל לספרות החסידות הכללית, משום שלא הצליח לתפוס את השיטתיות – את המבנה המסודר של המהלך הרוחני, כפי שהדברים הוסברו במאמרים. הוא הרגיש שהדברים קופצים מנושא לנושא ללא שיטה ברורה. ואילו ספריהם הקדושים של אדמו"רי לאנצוט עצמם, שהתמקדו בדברי תורה קצרים ופשוטים על דרך המוסר, הרגישו לו פשוטים מדי, חסרי העומק העיוני והשיטה המסודרת שדרשה נשמתו השכלית.
יום אחד, מצא גדליה, באקראי, גליון שבועי מודפס, ושמה "ודעת אלוקים תמצא". הגליון היה תמלול של שיעור שבועי שנמסר על ידי המשפיע הנודע הגה"צ האדמו"ר מתלמידי יעקב, שמסר מדי שבוע לתלמידי הישיבות, בספר ארחות צדיקים.
גדליה התיישב בפינה שקטה והחל לקרוא. האדמו"ר מתלמידי יעקב הסביר את יסודות החסידות באופן שיטתי ועמוק. הוא פירק את המושגים הגדולים של הדבקות, השפלות, ההתבודדות והשתלשלות העולמות, והציג אותם במתכונת לוגית ומסודרת, כשלבים ברורים בבניין הנפש. הוא לא הסתפק בלהט חיצוני, אלא הראה את "מפת הדרכים" של עבודת השם.
הברק הכה בו לפתע. זו הייתה שפת הנפש שלו, זו הייתה השיטתיות אותה חיפש בכל ספר חסידי. הוא הרגיש שמישהו ירד לעומק חקירותיו ונתן להן מענה מסודר ועמוק. גדליה נדלק ונדהם מהעומק ומהסדר שבו הוסברו הדברים. לפתע, נפתחה בפניו דרך לעבוד את ה' דרך תורת החסידות – דרך שיטתית ומסודרת, שתאמה את אופיו השואף לבהירות.

פארזעצונג קומט אי"ה

[ChatGPT]

כדי נישט צו שטערן די רציפות פונעם סיפור, קען מען דא דן זיין, און שמועסן ארום דעם וואונדערליכן סיפור.
viewtopic.php?t=2972

[בקיצור]

פרק ב

הגליון "ודעת אלוקים תמצא" הפך למטמוֹן הנסתר של גדליה. הוא החביא אותו תחת המזרן בחדרו הקטן בפנימייה, והיה שוקע בו באישון לילה, לאור עששית נמוכה. כל קריאה הייתה צעד נוסף לעולם של בהירות ושקט נפשי, המנוגד כל כך לסערת הרגש והלהט הציבורי של חצר לאנצוט.

אך ככל שהעומק הרוחני הלך והתחזק, כך גדל סיבוך הנפש של גדליה. הלב שאהב והעריץ את רבו, האדמו"ר פועל הישועות, חש צביטה פנימית מכאיבה.

הספק הראשון והכואב ביותר היה: "האם אני נוטש את דרכי?" גדליה ידע היטב את כלל הברזל בחסידות: כל יניקתו הרוחנית של החסיד חייבת לבוא מצינור רבו – האדמו"ר של לאנצוט. הרי רבו הוא "הצינור", "המשפיע" וה"ממוצע" בין נשמות עדתו לבוראן. איך ייתכן שהוא נאלץ לינוק ולקבל חיים רוחניים מחצר אחרת, ממשפיע שמעולם לא פגש, מ"צינור זר" המגיע מאמריקה? הוא הרגיש שכל טיפה של בהירות ואמת שהוא שואב מה"ארחות צדיקים שיעור" של האדמו"ר מתלמידי יעקב היא מעילה בקשר האמון הקדוש שבין חסיד לרבו.

ההיגיון החסידי המקובל צעק בו: "אם היית חסיד אמיתי, הרבי שלך היה נותן לך את זה! העובדה שאתה מחפש במקום אחר מוכיחה שאתה מפקפק!"

הוא ניסה לשכנע את עצמו: "אני רק לומד מוסר ושיטה. הרי המשפיע מתלמידי יעקב רק מסדר לי את היסודות, כדי שאוכל להבין טוב יותר את תורת לאנצוט..." אך בפנים ידע שאין זה אמת: הגליון שלח אותו לעבודת השם בסדר ובבהירות שמעולם לא מצא בספרי רבו. זה היה מקור ולא רק כלי עזר.

ובשבוע שלאחר מכן, גדליה כבר לא יכול היה להתאפק. ברגע של חופש קצר מחוץ לישיבה, הוא הלך לחנות הספרים הקטנה שבסמיכות לביתו. הוא ידע ששם, בכניסה לחנות, מונחת ערימה מכובדת של הגליונות השבועיים לחלוקה בחינם. בנשימה עצורה, הוא ניגש למדף ולקח את הגליון של השבוע הבא, כמעט במחתרת. הנפש שלו רעדה בין נאמנות לצינור ובין דבקות באור האמת שנפתח לו. הוא נהיה תלמיד סתרים של המשפיע הזר.

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

מ'בעהט נישט איבערהאקן דא אינעם אשכול מיט הערות און קאמענטארן.
מ'האט געווידמעט פאר דעם אן עקסטערן אשכול.
viewtopic.php?t=3100

[בקיצור]

ג

גדליה, מוטרד ומיוסר, ידע שאינו יכול לשאת את המועקה הזו לבדו. הוא החליט לפנות למשפיע זקן בחסידות, הרה"ח רבי יחזקאל זוסמן, יהודי צנוע ועניו, אך ענק בתורה ובעל עומק עצום בחסידות. רבי יחזקאל היה ידוע כבעל שכל ישר וראייה מפוכחת, והיה מקובל על כולם כיועץ נאמן.
גדליה, בלב רועד, סיפר לרבי יחזקאל על התלבטויותיו ועל חיפושו אחר שיטתיות בתורת החסידות. הוא העז ושאל: "למה תורותיו של רבנו הקדוש, האדמו"ר שליט"א, אינן מסודרות באופן שיטתי? למה הן נראות לי קופצות מנושא לנושא, ללא סדר הגיוני ברור?"
רבי יחזקאל הקשיב בסבלנות, הנהן בראשו במאור פנים, ואז פתח את פיו בדברי חכמה: "גדליה בני, שאלתך נוקבת ויש בה אמת גדולה. רבים וטובים תהו כמותך. דע לך, שאין הבדל בין תורת הנגלה לתורת החסידות בעניין זה. כשם שתורת הנגלה – הש"ס והפוסקים – בנויה על קטעי גמרא וראשונים המפוזרות ברחבי הש"ס, ורק על ידי לימוד עמל, הדרכה של רב ומגיד שיעור, ועמל שנים, מתחברים הדברים לכדי תמונה שלמה ובהירה – כך גם תורת החסידות. היא אינה ספר לימוד מסודר הנכתב כספר פילוסופיה. היא פזורים של אורות, של הארות והבנות, של ניצוצות קדושים שהרבי מוריד לעולם בכל דרוש ודרוש."
הוא הוסיף והסביר: "כמו פאזל, בני. כל מאמר וכל שיחה של הרבי הם חלק מפאזל גדול. בתחילה, כל חלק נראה בודד, חסר הקשר. אך רק לאחר לימוד של תקופה ארוכה, בעקביות ובהתמדה, עם יעד ברור להגיע לבהירות ביסודותיה של תורה זו – רק אז, לפתע פתאום, מתחילים החלקים להתחבר. הבהירות מגיעה מעצמה, והתמונה השלמה של שיטת הרבי, ושל עבודת השם בכלל, נגלית לעיניך באופן מאיר עיניים. זה דורש סבלנות, התמדה, ואמונה בצינור דרכו זורם האור."
רבי יחזקאל שתק לרגע, ואז הוסיף בעצה מעשית: "ועוד עצה טובה יש לי עבורך, בני. דע לך, כי תורת רבנו הקדוש משנים קדמוניות – מתחילת שנות ההנהגה שלו – שם הרבי מאריך יותר, ומסביר את הדברים ביתר פירוט ובהירות. אולי שם תמצא את הסדר והשיטתיות שאתה מחפש, מבלי לצאת מגדרי הצינור הקדוש שלנו."
גדליה הקשיב בקשב רב, וכל מילה של רבי יחזקאל חלחלה עמוק לתוך נשמתו. תחושת הקלה עצומה שטפה אותו. דבריו של רבי יחזקאל לא רק יישבו את הסתירה הפנימית, אלא גם הציעו לו דרך פעולה ברורה. הוא לא צריך לחפש ב"צינור זר". עומק החסידות והבהירות השכלית נמצאים ממש כאן, בתוך חצר לאנצוט, רק צריך לדעת איך ואיפה לחפש.
הוא יצא מלפני רבי יחזקאל בתחושת הודיה עמוקה, ולבו מלא תקווה. הוא ימצא את עומק החסידות אצל הצינור שלו, אצל רבו הקדוש, רק בדרך אחרת. הוא יתחיל לחפש בספרי הרבי משנים קדמוניות, וילמד אותם בעיון ובסבלנות, מתוך אמונה שהבהירות תגיע. הפאזל יתחבר.

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

ד


גדליה שב לחדרו בפנימייה בתחושת התרוממות נפש. הסתירה הפנימית שכה ייסר אותו התפוגג כמעט כליל, והותיר אחריו שלווה יחסית. הוא ניגש מיד למדף הספרים המאובק שבפינת החדר, שם עמדו בשורה ספרי "דברי אלוקים חיים" – סדרת דברות קדשו של האדמו"ר מלאנצוט. הוא בחר בקפידה את הכרכים הראשונים, שכללו את תורותיו של האדמו"ר מתחילת שנות הנהגתו, בדיוק כפי שהמליץ לו רבי יחזקאל.
הוא התיישב ליד השולחן הקטן, פתח את הספר, והחל ללמוד. כבר מהדפים הראשונים, חש בהבדל משמעותי. המאמרים היו ארוכים יותר, מפורטים יותר, והאדמו"ר טרח להסביר את היסודות בדרך עמוקה יותר. הוא פירק את המושגים הגדולים של החסידות – "ביטול היש", "דבקות", "עבודת המידות" – והסביר אותם שלב אחר שלב, תוך שהוא מביא דוגמאות ומבאר את הרעיונות. גדליה אכן החל להתחבר יותר ויותר לתורת רבו, ובעיקר ראה שם את הלב הגדול שבוער באהבה ובכיסופים לה'.
ככל שגדליה העמיק בלימוד, כך החל הפאזל להתחבר, אם כי לא במלואו. הוא גילה שמתחת לפני השטח של הלהט וההתלהבות, מסתתרת תורה עמוקה ומסודרת, בעלת יסודות איתנים. הוא החל לראות את הקשרים בין המאמרים השונים, את ההתפתחות הרעיונית, ואת המבנה הלוגי של תורת רבו. הוא הבין כעת שספרי החסידות המאוחרים יותר, אלו שלמד עד כה, הניחו יסודות אלה כמובנים מאליהם, ולכן נראו לו קופצניים וחסרי סדר.
הוא הרגיש שזכה באוצר של ממש. הוא מצא את השיטתיות שכה חיפש בתוך הצינור שלו, בתוך תורת רבו. אך עדיין, הבהירות לא הגיעה לרמה של שיעורי "רבי בערל" האדמו"ר מתלמידי יעקב. תורתו של רבי בערל הייתה מבוססת כולה על כתבי האריז"ל, בהסברה יתירה ובפירוט עצום, ואילו רבו, אף שהיה בקי בתורת הנסתר, מיעט להביא ממנה במאמריו הפומביים. בעיקר התבסס האדמו"ר על ספרי החסידות הקלאסיים ועל ספרי אבוה"ק מלאנצוט. הפער עדיין נשאר.
הוא המשיך ללמוד בשקידה, שוקע לתוך עולם חדש של בהירות ושקט נפשי, אם כי לא מוחלט. הגליונות של "ודעת אלוקים תמצא" נותרו מונחים מתחת למזרן. הוא לא שב לקרוא בהם, אך הם היו שם, כברירת מחדל, כעדות לחיפוש שעדיין לא הושלם במלואו. הוא מצא את דרכו, את שפתו הרוחנית, בתוך ביתו שלו, אך עמוק בלב ידע שחלק מהשאלות עדיין נותרו פתוחות. הוא עדיין חיכה ל"מפת הדרכים" השלמה, לבהירות המלאה, שתיישר את כל הקצוות ותשלים את הפאזל.

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

ה

חודשים חלפו, וגדליה שקע כולו בלימוד תורותיו הקדמוניות של רבו. הוא גילה עולם עשיר של עומק ובהירות שלא הכיר קודם לכן. אט אט, התחילו פיסות הפאזל להתחבר, וגרעין של שיטתיות החל להתגלות לעיני רוחו. הוא ראה איך מושגים שהיו נראים לו מנותקים, מתחברים ויוצרים תמונה עקבית של עבודת השם. אהבתו לרבו רק הלכה והתעצמה, כעת מתוך הבנה שכלית עמוקה יותר, ולא רק מתוך התלהבות רגשית.

ככל שעבר הזמן, גליונות "ודעת אלוקים תמצא" נשכחו מליבו. הם נותרו מונחים תחת המזרן, אולי כזיכרון עמום לתקופה אחרת, לתקופת חיפושים. בכל ערב שבת, היה גדליה יושב שעות ארוכות, שקוע במאמר עמוק מ"דברי אלוקים חיים" – סדרת תורותיו של האדמו"ר משנים קדמוניות. הוא היה מעיין בו שוב ושוב, מנתח כל מילה, מנסה לרדת לעומק כוונתו של רבו. לא פעם, היה חוזר על אותו מאמר בדיוק בשנה שלאחר מכן, ומגלה בו רבדים חדשים של הבנה. הלימוד הפך עבורו למקור יציב ומתמיד של השראה ובהירות.

הוא הרגיש שזכה באוצר של ממש. הוא מצא את השיטתיות שכה חיפש, את שפת הנפש שלו, בתוך הצינור שלו, בתוך תורת רבו. כעת, כשהתקרב חג הפסח, והגיע הזמן לנקות את החדר היטב מכל חמץ וגם "אבק רוחני", נזכר גדליה בערימת הגליונות המונחת תחת המזרן.

ברגע של החלטה, משך גדליה את הגליונות. הוא התבונן בהם לרגע, כמעט בחיוך מתנשא קל. "ברוך השם," הפטיר בקול, יותר לעצמו מאשר למישהו אחר, "יש לי את הבנת החסידות אצל רבי הקדוש." הוא אסף את הערימה, ובראש מורם, כמי שסגר פרק בחייו, השליך אותם לערימת ה"שמות", יחד עם שאר ה"שמות".

אך בדיוק כשהמילים יצאו מפיו, ובדיוק כשידו שחררה את הגליונות לעבר הערימה, חש גדליה "קיצל" קטן בלב. מעין צביטה קלה של חוסר מנוחה. "האם אכן מצאתי את זה בשלימותו?" הדהדה שאלה קטנה במוחו, שאלה שהגיחה משום מקום, רגע לפני שהגליונות נעלמו אל תוך ערימת השמות. הוא ניסה להתעלם ממנה, לייחס אותה לסערת הרגשות של ניקיון הפסח, אך התחושה הקלה הזו, של משהו שעדיין לא הושלם במלואו, נשארה לרגע קצר. הוא הנהן בחוזקה כדי לגרש את המחשבה, והמשיך בהכנות לפסח, אך זכר את ה"קיצל" הזה, גם אם לא העז להרהר בו שוב.

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

ו

הקיץ הגיע לסיומו, וריח הגשם הראשון החל לעלות באוויר. בנפשו של גדליה רחשו התרגשות וציפייה עצומה – לקראת זמן חשוון הבעל"ט, הוא עתיד לעלות לישיבה גדולה, הישיבה המרכזית של חסידות לאנצוט, השוכנת בעיר התורה והחסידות בני ברק. מעתה, לא רק יוקיר את רבו מרחוק, אלא יזכה להסתופף בצילו בכל שבת קודש, להתבשם מאור פניו ולהיות קרוב יותר למנהיג הדור. זו הייתה זכות עצומה, פסגת שאיפותיו של כל בחור חסידי.

גדליה היה מרוגש עד עמקי נשמתו מהזכייה הגדולה. הוא ראה בכך שלב חדש ומשמעותי בעבודת השם שלו, הזדמנות להתעלות רוחנית שאין דומה לה. הוא החל לחפש בספרי רבו הקדוש, ה"דברי אלוקים חיים" לסוגיהם, עניינים הנוגעים ל"התקשרות לצדיקים". הוא ציפה למצוא מאמרים ארוכים ומפורטים העוסקים בחשיבות הדבקות ברבי, באופן שבו החסיד צריך להתקשר למנהיגו, וכיצד קשר זה מהווה צינור להשפעה רוחנית.

אך לתדהמתו, הוא מצא מעט מאוד התייחסויות ישירות לעניין זה. לא היה שם שום מאמרים על אופן ההתקשרות לרבו, על מפת הדרכים כיצד נבנה קשר פנימי של דבקות. הוא התפלא מאוד על כך. הרי נושא זה הוא מאבני היסוד של תנועת החסידות כולה, ולמה רבו, הצדיק העצום, כמעט ואינו מאריך בו?

הוא ניסה לשכנע את עצמו ש"פשיטות העניין" היא זו שהביאה את הרב שלא להאריך בו, שכן ברור לכל חסיד כיצד להתקשר. אך ליבו של גדליה, ששואף תמיד לבהירות ושיטתיות, לא קיבל תשובה זו במלואה. הוא חש חוסר קל, צורך בהדרכה ברורה יותר לקראת המעבר המשמעותי.

לבסוף, מצא עצה. באחד מביקוריו האחרונים בבית הוריו לפני המעבר לבני ברק, הוא חמק לחנות הספרים המקומית. שם, בין מדפי ספרי המוסר והחסידות, מצא ספר ליקוט עב כרס בשם "נפש הצדיק", שיצא לאור על ידי חסידות לאנצוט עצמה ועסק כולו בעניין התקשרות לצדיקים, מכל קצוות עולם החסידות. גדליה קנה את הספר בשמחה גדולה.

הוא שב לביתו, והחל ללמוד בספר בשקיקה לקראת היום הגדול הקרב ובא. כל מילה בספר נספגה בנשמתו הצמאה, ומילאה את החסר שהרגיש. הוא למד על עומק הקשר, על משמעות הצינור, על הדרך שבה החסיד צריך לבטל את עצמו לרבו, ועל השפעות הקדושה היורדות דרך הצדיק אל נשמות ישראל. הוא הרגיש מוכן יותר, מצויד יותר, לקראת השלב הבא בחייו, קרוב לרבו, מתוך הבנה עמוקה וברורה יותר של דרך ההתקשרות.

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

ז

הימים האחרונים בישיבה קטנה "לאנצוט אלעד" היו גדושים ומרגשים. כל בחורי שיעור ג', ה"וותיקים" של הישיבה, התכנסו לשיחת חיזוק והדרכה מיוחדת, לקראת עלייתם לישיבה גדולה בבני ברק. בראש השולחן ישב החסיד המפורסם, הרה"ג רבי יחזקאל זוסמן. רבי יחזקאל, אף שנשק לגיל שמונים, רוחו הייתה צעירה ותוססת.

רבי יחזקאל פתח את דבריו בהסבר מפורט על ההבדלים בין המסגרת המוגנת של הישיבה קטנה לבין האתגרים והאחריות האישית הנדרשים בישיבה גדולה. הוא דיבר על חשיבות בניית קשרים חברתיים חדשים, כיצד למצוא חברותות מתאימות ללימוד, ועל הכללים הבלתי כתובים של התנהלות בפנימייה ובבית המדרש. דבריו היו מלאי חכמה מעשית, שהשתלבה בהבנה עמוקה של עולמם הפנימי של הבחורים הצעירים.

ואז, עבר רבי יחזקאל לדבר על הנושא העיקרי – ההתקשרות לצדיקים. קולו רעד מהתרגשות כשאמר: "בחורים יקרים, יש לכם זכייה עצומה, 'זיך ווייקן ביים רבי'ן!' הלוואי והייתי זוכה לזה! כל שבת ושבת, כל ראש חודש, כל יארצייט, מלבד תפילת ערבית מדי לילה בבית מדרשו של הרבי. אתם לא מבינים איזו זכות נפלה בחלקכם! בחורים, תנצלו כל רגע ורגע! תטו אוזן קשבת לכל תורה, לכל 'דיבור' של רבינו הקדוש, ואף לשיחת חולין של תלמיד חכם. כל מילה היא עולם ומלואו! ובודאי שזה ילווה אתכם לכל החיים, יבנה אתכם וייקח אתכם למקומות נפלאים בעבודת השם."

גדליה שמע את הדברים, וליבו רחף בעננים. הזכייה העצומה הזו, להיות קרוב לצדיק הדור, רבינו הקדוש מלאנצוט – היא ממש קרבה. הוא אכן נוסע לצל הצדיק, ולא סתם, אלא במרכז העניינים של החסידות. הוא כבר תכנן בנפשו לנצל כל רגע ורגע מהקרבה הזו, לספוג כל מילה, כל הנהגה, כל מבט.

תוך כדי הדרשה, הערכתו לרבי יחזקאל רק הלכה וגברה. הנה חסיד ישיש, שנושק לגיל שמונים, ומתבטל בלב שלם לרבי שצעיר ממנו בעשרים שנה. זו הייתה דוגמה חיה למשמעות ההתקשרות לצדיק. בנוסף לכך, רבי יחזקאל היה איש תורה ועמל, שהגיע לדבר לבחורים ללא שום תמורה כספית, מתוך מסירות נפש אמיתית. בעיני גדליה, רבי יחזקאל היה הדוגמה האישית אליה צריך להידמות – עמל בתורה, עומק בחסידות, וביטול מוחלט לרבי, והכל מתוך ענווה ופשטות. הוא חש חיבור עמוק לרבי יחזקאל, שהבין ללבטיהם של הצעירים והציב בפניהם דרך ברורה.

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

ח

גדליה, שכה העריך את רבי יחזקאל, חש שכעת זהו הזמן האחרון בו יוכל ליצור עמו קשר אישי, לפני המעבר לישיבה הגדולה. מעט התבייש, אך לאחר הדרשה המאלפת, המתין בסבלנות עד שכל הבחורים התפזרו, ואז ניגש אל רבי יחזקאל וביקש לדבר עמו ביחידות.

"רבי יחזקאל," פתח גדליה בקול רועד קלות, "אני נוסע לצל רבינו הקדוש, אבל אני רוצה הדרכה מפורטת יותר. כיצד אוכל להיות בטוח שאקלוט את מהלכו של רבינו שליט"א, ושאזכה להיות חסיד אמת, כמו... כמו... כמו... רבי יחזקאל." אמר באי-נוחות מסוימת, והוא מצביע לעבר רבי יחזקאל בביישנות.

רבי יחזקאל חייך חיוך רחב ומלא אהבה. "אני מבין בדרכו של רבינו? קטן שבקטנים שבין חסידי רבינו אני. זה שאני זוכה להיות חסיד של רבינו – היא מתנת חינם. זה בכלל לא כפי ערך. זהו חסד ה' עצום שאדם פשוט כמונו זוכה להיות קשור לצדיק וקדוש כזה."

גדליה הביט על רבי יחזקאל בהשתאות. כזו ענווה, כזו הכרה בערכו של הצדיק, לא פגש מעולם. הוא ראה מולו חסיד אמיתי, שבטל לחלוטין לרבו.

"לגופו של עניין," אמר רבי יחזקאל, וקולו שב להיות רציני, "אכן, לעמוד על דרך רבינו היא לא דבר קל. דרכו של רבינו היא תורת החסידות בטהרתה, ללא שום תוספת וגרעון, ללא 'גולמי החסידות' שהצטרפו במשך הדורות. ונקודת החסידות, עומקה הפנימי, קשה לעמוד עליה בקלות. אבל 'יגעת ומצאת – תאמין'. מי שיעמול ויתייגע, ימצא. זה דורש התמדה, מסירות ורצון אמיתי."

הוא השתהה לרגע, ואז הוסיף בעצה נוספת: "ועוד עצה טובה אני יכול לומר לך, בני. תדבר בענייני עבודת ה' עם בני רבינו שליט"א. בני רבינו שליט"א, שנתגדלו בהיכל קדשו, בוודאי יודעים לאשורה את שיטתו ומהלכו של רבינו שליט"א. הם יונקים ממעיינו, ויכולים להאיר לך את הדרך."

רבי יחזקאל הושיט את ידו החמה לגדליה, לחיצת יד מלאה חיבה וברכה. "גדליה," אמר לו בחום, "עלה והצלח! תזכה לבנות את עצמך בעבודת השם בנאמנות ובשלימות."

גדליה עזב את רבי יחזקאל, עם רגשות עזים מאוד. ליבו היה מלא תודה והתרגשות. "ברוך השם," חשב לעצמו, "שיש לי קשר עם חסיד מרומם כזה, שכל כולו ביטול לקדושה. ואם זהו החסיד, בוודאי הרבי הוא ענק וענק מאוד, למעלה מכל השגה. אשרינו, מה טוב חלקינו, מה נעים גורלנו!" הוא חש התעלות רוחנית עמוקה, שהפיגה כל ספק וחשש לקראת העתיד לבוא. הוא היה מוכן.

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

ט

האוטובוס המלא וגדוש בבחורי ישיבות לאנצוט עשה את דרכו מעיר המגורים אלעד אל הישיבה הגדולה המרכזית בבני ברק. גדליה זרח מאושר.

בכל הדרך הוא זמזם לעצמו שוב ושוב "מ'פארט קיין לאנצוט, מ'פארט קיין לאנצוט", ודימה לעצמו חסידים קשישים הנוסעים לעיירה לאנצוט שלפני השואה ב"פערד און וואגן". הוא חזר במוחו שוב ושוב את המובא מפי צדיקים, שבעולם העליון מניחים על כף המאזניים את כל היערות שעבר החסיד בדרכו לרבו, והביט בהנאה על היערות החולפים במהירות מבעד לחלון, שהיו עכשיו בדרכו אל הרבי. "נו, ההכנה הכי גדולה היא לימוד התורה," אמר לעצמו, ופתח בהתרגשות את הגמרא במסכת בבא בתרא, ושקע כולו בעומק הסוגיות.

לאחר לימוד עיוני ומרתק, התעורר גדליה לשירת חבריו הבוקעת בשמחה מכל עבר: "ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה'!" "כן, הגענו ללאנצוט!" קראו הבחורים בקול אחד. האוטובוס עצר בחריקה קלה מול בניין הישיבה המרכזי. בפתח הישיבה הגדולה עמדו המשגיחים המסורים, פניהם קורנים מאושר, וקיבלו את כולם ב"שלום עליכם" רחבה, מסייעים להם בסבלנות עם המזוודות והתרמילים.

על הדלת הייתה תלויה רשימת חדרים מפורטת. גדליה חיפש את שמו ומצא: "חדר 202 – רפאל שפירא, גדליה ברזובסקי, מוטל לנציצקי, שמעון קלנר". הוא סידר את חפציו במהירות במקום שהוקצה לו, הכיר את חבריו לחדר בחיוך רחב, ויחד מיהרו כולם להיכל הישיבה. שם מתפללים מעריב עם הרבי כבכל לילה, אך לרגל פתיחת הזמן החדש, ימסור הרבי גם שיחה מיוחדת לתלמידים.

גדליה רץ במעלה המדרגות, ועל סף בית המדרש, בדיוק כשהוא מגיע, פוסע הרבי בזריזות לתוך היכל הישיבה. גדליה הביט על הרבי, ופניו הקדושות, מוארות בחכמה ובחסידות, היו כפני מלאך אלוקים. הרגש שטף אותו. הוא חש משיכה עזה אל הרבי, תחושה עמוקה של שייכות, וקול פנימי לחש לו: "פה אשב כי איוויתיה."

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

י

גדליה לא הסיט את עיניו מהרבי הקדוש בכל עת התפילה. הרבי התפלל בהתלהבות יתירה, כשהוא שקוע בריכוז עצום, כל גופו בוער בקדושה. "כך נראתה עבודת הצדיקים," חשב גדליה לעצמו, נדהם מהמראה.

לאחר התפילה, התיישב הרבי לשולחן הכבוד, ולצדו שלושת בניו. גדליה הביט בבני הרבי, ועלתה במוחו הדרכתו של רבי יחזקאל זוסמן: "תדבר בענייני עבודת ה' עם בני רבינו." הוא החל להתבונן בהם, ובאמת, אצילות מלכותית הייתה נסוכה על פניהם. אך במהרה, נשמע קולו הקדוש והצלול של הרבי, שהחל לדבר:
"טייערע בחורים! בחורים וואס זענען געקומען לערנען אין די הייליגע ישיבה וואס דער טאטע זכרונו לברכה האט מייסד געוועהן, און געזאגט שיעורים דארט."

הרבי הקדוש נשא דרשה במשך למעלה משעה על חשיבות לימוד התורה. גדליה היה מרותק. הדברים שפעו מפי הקודש, כל מילה הייתה פנינה, נאמרת בקדושה עילאית. ואז, לקראת הסוף, אמר הרבי: "היינט איז א וועלט, וואס מ'זוכט שנעלע פתרונות. מ'זינגט, מ'פאר'דביקות זיך, אנדערע זוכן צו לערנען קליינע אותיות. מ'דארף וויסן, א איד וויל זיין אפגעהיטן, איז די איינציגסטע עצה גמרא תוספות בעיון."

הרבי סיים בברכת הקודש, וכל הבחורים עברו בתור ארוך כדי לקבל "שלום". הרבי הושיט לכל אחד ידו, אך כשהגיע תורו של גדליה, הרבי עצר. הוא הביט בו בעיניים חודרות ושאל: "ווי הייסטו?"
"ג-ד-ל-י-ה ב-ר-ז-ו-ב-ס-ק-י" אמר גדליה בקול שרעד מפחד קודש ומפליאה. "הצלחה רבה וסייעתא דשמיא," בירך הרבי, ושחרר את ידו.

גדליה פסע לחדרו בברכיים כושלות, ליבו הולם. הוא היה מבולבל – מהדרשה העמוקה והקדושה, מדברי הרבי שעיקר הדגוש צריך להיות על לימוד גמרא ותוספות ולא על ה"קליינע אותיות", ומהקירוב הנדיר שזכה לו הרגע. "מי יודע, אולי זה מופת?" הרהר לעצמו. כך, בהתרוממות רוח מהולה בבלבול, קרא קריאת שמע שעל המיטה, ופנה לישון לקראת עבודת היום הבא.

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

יא

גדליה קם ממטתו עם עלות השחר, ל"פארטאגס סדר". לאחר טבילה זריזה במקווה, הוא מיהר להיכל הישיבה, כשגמרא קידושין בידו הימנית. הוא הכין לעצמו קפה והתיישב ללמוד. בעיצומו של הלימוד, צדה את עינו דמותו של ראש הישיבה, בנו השני של הרבי, הגה"צ רבי פנחס.

ראש הישיבה, הרה"צ רבי פנחס, היה שקוע כולו בגמרא, קומט את מצחו בניסיון להבין רמב"ם מוקשה. שוב הבריק במוחו של גדליה המשפט שאמר לו רבי יחזקאל זוסמן: "תדבר בענייני עבודת ה' עם בני רבינו." – הוא היה בטוח שרבי יחזקאל התכוון בוודאי לראש הישיבה הרה"צ רבי פנחס, המתמיד והעובד.

גדליה כבר לא הצליח להתרכז בלימודו. מדי שתי דקות היה מביט על הרה"צ רבי פנחס, וחש משיכה עזה אליו. מתוך התבוננות מרוכזת, החל למצוא בו קווים דומים לאביו הרבי. "אה, זהו נסיך המלכות, דומה לאביו הקדוש," חשב לעצמו.

לאחר סדר ההכנה לתפילה החלה תפילת שחרית. גדליה הניח תפילין, ולפני תחילת התפילה, צעד ראש הישיבה, הרה"צ רבי פנחס, עטור בטלית עם "רבישע עטרה", באמצע הטלית. בניגוד לאביו, שתנועותיו זריזות, צעד ראש הישיבה בצעדים מדודים, סוקר במבטו החד את כל הבחורים. מבטו של גדליה נפגש עם מבטו של ראש הישיבה, וגדליה חש אהבה עזה אליו.

כל התפילה עברה עליו בהתעוררות. גדליה השתדל שלא להביט על ראש הישיבה באמצע התפילה, חיזק את עצמו במחשבה "עומדים לפני המלך", אך בין פרק לפרק תקף עליו יצרו, וגדליה שוב הביט על ראש הישיבה האהוב שמצא אך לפני שעות ספורות.

לאחר התפילה ראש הישיבה חלץ את תפיליו. כמה בחורים, שנראו מבוגרים יותר, שוחחו עמו בעת חליצת התפילין. גדליה השתוקק מאוד לגשת אליהם ולהצטרף, אך הבושה גברה עליו. גדליה המתין עד שראש הישיבה עזב את היכל הישיבה, ורק כשנעלם הר"י האהוב, פנה לחדר האוכל לאכול פת שחרית.

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

יב

על סדר העיון שלפני הצהריים, גדליה היה שקוע כולו בלימוד מעמיק וסוער עם חברותא שלו, ישעיה גוטפרב. ישעיה, בחור שקט וממוקד, היה שותף מצוין ללימוד, וגדליה הכיר אותו עוד מישיבה קטנה באלעד. דפי הגמרא במסכת קידושין היו פרושים לפניהם, וקולותיהם המשתלבים של השניים מילאו את פינתם בבית המדרש, כששניהם מנסים להבין סוגיות עמוקות ולחדד קושיות ותירוצים. הלימוד זרם בעוצמה, והמחשבות התרוצצו במוחם של הבחורים הצעירים, בונים בנייני תורה מתוך עמל ויגיעה.

אך כשהשעה התקרבה ל-12:00 בצהריים, דקות ספורות לפני השיעור עיוני הכללי, משהו השתנה. מבטו של גדליה נלכד פתאום בדמותו של ראש הישיבה, הרה"צ רבי פנחס, שפסע בצעדים מדודים אך נחושים לתוך בית המדרש. ראש הישיבה הוא התעכב בדרכו, כשהוא משוחח בלימוד תורה עמוק עם קבוצה מתלמידי שיעור ג', הבחורים ה"מבוגרים" יותר בישיבה. קולם של ראש הישיבה והבחורים התמזג לצליל של תורה לשמה, ופניהם הפיקו אור של קדושה וריכוז.

מרגע זה ואילך, כאילו נותק חוט החשמל של הריכוז של גדליה. כל מבוקשו היה להתבונן בדמותו של ראש הישיבה. המשיכה העזה שחש כלפיו מאז שראו את מבטיו מצטלבים, התעצמה עוד יותר כעת, כשראה אותו שקוע כל כולו בדברי תורה, חולק מעומק דעתו עם תלמידיו. לימוד הגמרא עם ישעיה הפך להיות רקע מטושטש. עיניו של גדליה היו נעוצות בראש הישיבה, ומוחו ניסה לקלוט כל הברה, כל תנועה, כל הנהגה. הוא חש פרץ של השתוקקות עזה, רצון עז להיות קרוב לדמות המרוממת הזו. ישעיה, שקוע כולו בסוגיה המורכבת, לא תפס כלל את מה שמתרחש בחברותא שלו. הוא המשיך להציג קושיות ולהציע תירוצים, אך גדליה השיב לו באופן אוטומטי, כשמחשבותיו נודדות הרחק משם.

המצב נמשך למעלה מעשרים דקות, עד השעה 12:20, אז יצא ראש הישיבה מבית המדרש כדי למסור את השיעור המיוחד שלו. רק אז הוסר ה"מסך" שריתק את גדליה. אך גם זה לא החזיר אותו לריכוז. בשעה 12:30 החל השיעור לשיעור א', עם הר"מ הרה"ג רבי ישראל פנחס, מגי"ש ת"ח בעל שיעור קומה בפני עצמו, אך גדליה כבר לא היה מסוגל להתרכז בדבריו.

במקום זאת, ליבו התמלא במין קנאה טהורה – קנאה בתלמידי שיעור ג', שזכו ללמוד "תורה לשמה" מפי בן רבינו, נסיך המלכות, המקורב כל כך לאביו הקדוש. מוחו של גדליה היה עמוס בתוכניות, בדמיונות, ובשאלות כיצד יוכל לפתח קשר אישי וקרוב עם ראש הישיבה שליט"א. הלימוד העיוני, שהיה עד כה מרכז עולמו, נדחק הצידה אל מול המחשבות הלוהטות על ההתקשרות, על הקרבה, על מציאת "הצינור" החדש, שיוכל להאיר לו את הדרך ולספק את הצמא הרוחני שעדיין בער בו.

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

יג

גדליה ישב בעת הפסקת הצהריים, עט בידו, שקוע במחשבות. הוא רשם לעצמו במחברת כמה שאלות עמוקות בענייני עבודת ה', שאלות שקיננו במוחו זמן רב. את השאלות הללו, כך החליט, ישאל את ראש הישיבה שליט"א. בכך יקיים את ציוויו של רבי יחזקאל זוסמן: "תדבר בענייני עבודת ה' עם בני רבינו". אך בתוך תוכו ידע שהוא מוכרח לפתח קשר עם ראש הישיבה, גם ללא הציווי, פשוט כי הוא מוכרח.

"למה אני מוכרח?" תהה לעצמו. "לא יודע. אני מוכרח." קצת מבולבל, עם משיכה עזה, אך גם עם פחד קטן, הוא קם ממקומו ופסע לכיוון חדרו של ראש הישיבה. השעה הייתה 2:30 בצהריים.

גדליה דפק קלות על הדלת ונכנס בהתרגשות עצומה לחדר. "ווי הייסט איר?" שאל ראש הישיבה בחביבות. "גדליה ברזובסקי," ענה גדליה בקול רועד. "אה, א זוהן פון רבי נחמיה פון אלעד?" שאל ראש הישיבה. "יא," ענה גדליה, ופניו זהרו מאושר – הר"י מכיר את אביו, והנה עוד רגע קט יכיר גם אותו. "יא גדליה," פנה אליו ראש הישיבה בחביבות.

גדליה הושיט את רשימת השאלות מידו ואמר: "כ'האב געוואלט פרעגן דעם ראש ישיבה אין עבודת ה'".
ראש הישיבה הנהן קלות שימשיך.
גדליה שאל: "יש לי כמה מעלות ברוחניות. יש לי כמה מידות שעבדתי עליהן. ואני מרגיש טוב מזה. אבל אולי זה גאווה."
ראש הישיבה נזעק בתגובה חריפה: "אכן! זה גאווה מאוסה!"
גדליה חש ערבוב רגשות. לאחר חצי דקה התעשת ושאל: "אז מה אני צריך לחשוב, שלא עבדתי על כלום? 'זיך נארן?'".

ראש הישיבה לא הבין מה גדליה רוצה. "למה זיך נארן? צריכים להיות בענווה!"
גדליה ניסה להסביר: "אבל האמת היא שכן עבדתי על עצמי. למה להכחיש את זה?"
ראש הישיבה שוב נזעק: "כבר אמרתי לך, זה גאווה מאוסה!"
גדליה לא ויתר: "אבל התורה היא תורת אמת. כיצד יכולים לצוות למישהו שלא יחזיק מעצמו כלל, אולי כן יש בו מעלות?"
ראש הישיבה השיב בחדות: "אין! אין שום מעלות! אין שום התקדמות!"
גדליה המשיך להקשות: "הרי יש אנשים גדולים? גם להם אין מעלות?"
ראש הישיבה ענה: "כל המעלות ברוחניות נותן השי"ת."
גדליה ניסה לטעון: "אבל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים?"
ראש הישיבה, נראה כועס ומתוסכל, שאל: "מה עניין זה לענייננו?!"
גדליה הסביר: "שהכוונה היא שבענייני עבודת ה' האדם כן פועל בעצמו, ואם כן למה אין לו להכיר בזה?"
ראש הישיבה נשאר בדממה כדקה, ואחר כך החל לזעוק: "כך היא דרכם של 'העובדים המדומיינים'! גאווה, גאווה, גאווה! זה נקרא שאלת בעבודת ה'? זה שאלות בעבודת עצמו! וכי זה לימדה לאנצוט? לך ראה את הענווה של אבי, הרבי הקדוש! מהיכן יש לך הווא אמינא שפעלת משהו טוב בימיך? אתה מלומד, משכיל, לא עובד!"

גדליה הרגיש כאילו הוא עומד להתעלף. ראש הישיבה הביט בו במבטו הבוער ושאהג עוד יותר: "מה?! מה אמרתי לך? בסך הכל תפסיק לדמיין שאתה עבד, שאתה מבין, שאתה עושה משהו. די עם השטויות האלו! ללמוד, ללמוד, ולדעת שאתה כלום!"

גדליה ראה כוכבים... הוא מצא בקושי את דרכו החוצה מהחדר, ובמקום ללכת לסדר בקיאות, הוא נפל לתוך מיטתו. הוא ראה הכל מסתובב. שחור. חשוך. אפל. עולמו חרב עליו. ראש הישיבה האהוב עליו - עד לפני כמה דקות, ה"חכם" וה"עובד" - עד לפני כמה דקות, התברר לו כשטחי וזועף.

עולמו חרב עליו.

[בקיצור]

יד

גדליה יושב במיטתו, דמעות קלות זולגות מעיניו. הוא חש דחייה עמוקה מצד אחד, וייאוש מצד שני. דחייה מהראש ישיבה האהוב, שתלה בו תקוות גדולות, וייאוש מהבהירות שקיווה לקבל.

החברותא שלו לסדר בקיאות, ברוך צבי, הגיע לחדרו. "גדליה, מה קרה איתך? זה כבר חצי שעה לתוך הסדר! – היום הראשון לזמן היום..."

"ברוך צבי, אני לא חש בטוב היום, באופן רע מאוד," אומר גדליה, תוך שהוא חושב שזה לא שקר, וכי הוא באמת לו מסוגל ללמוד מחמת המערבולת הרגשית.

"שוין, כ'וועל בלייבן דא אויף ביקור חולים," אומר ברוך צבי, מתיישב על כיסא עץ פשוט ליד המיטה.

גדליה שקוע בהרהוריו, ואז שואל את ברוך צבי בכנות: "זאג מיר, דער ראש ישיבה איז א טיפער קאפ?"

ברוך צבי, שהיה ידען נפלא והיו שקראו לו "דער כיטרער ברוך צבי", התלבט אם להשיב. לבסוף, מבטו המיוסר של גדליה הכריע את הכף.

"תשמע לי, גדליה. לרבינו הקדוש יש ג' בנים. הבכור, ר' יוסף, הוא קדוש מרחם. השני, הר"י, היא רחם מקדוש. והשלישי, ר' מיכאל בער, היא חכם מחוכם. הבנת?"

גדליה מהנהן לשלילה. "מה הכוונה 'רחם מקדוש'?"

"אוי גדליה," אומר ברוך צבי, "חשבתי שאתה מבין ברמז. הוא 'רחמנות' גדולה עם ה'קדושה' שלו. במילים פחות מיליציות: הוא מדומיין."

גדליה חש שוב רגשות עזות ומעורבות. מצד אחד, הוא היה עם הלשון בחוץ מהחוצפה הנוראה של ברוך צבי לכנות את נסיך המלכות בכינוי גנאי. מצד שני, חש הקלה עזה, בכך שאכן כל החירופים והגידופים שתפס נבעו מחמת בורותו של הר"י. לבסוף, גברה עליו התחושה השנייה.

"אכן," הצטרף גדליה, "דיברתי איתו היום. הוא פשוט לא מבין, פשוט לא מבין."

ברוך צבי חקר אותו על תוכן השיחה עם הר"י, והפטיר: "היא אשר דיברתי. עניין הענווה היא הבנה דקה, והיא עם השטחיות שלו ניסה להסביר אותה. ואחר כך, כשהיא חש מושפל שהיא לא מצליח לספק הסבר מספקת, היא פורץ בדרשת זעם וקנאות. נעבעך."

גדליה בהנהן בהנאה. מישהו מבין אותו. אבל אז, מתחיל להרגיש הרגש רע מאוד. מאוים. הוא חושב וחושב. הוא לא חש מסופק. הוא לא יודע בדיוק מה מפריע לו, אבל משהו עמוק בתוכו זועק שיש כאן סכנה נוראה, והוא לא מצליח לזהות אותה.

"גדליה," ממשיך ברוך צבי, "אני כבר מזמן חושב, איך זכה רבינו לבן כזה?..."

גדליה קופץ ממיטתו כנשוך מנחש. הנה, עכשיו הוא עמד על הסכנה. "מה הקשר לרבינו?" הוא שואל כמי שמגן על ביתו. "וכי לאברהם לא היה בן כישמעאל? וליצחק עשו? ובפרט שאינו רשע חלילה, רק תם ומדומיין."

"גדליה, כבר אמר הראפשיצער רב, שהחכם ניחא ליה יותר לשבת אצל הרשע מאצל התם. ובכלל, למה אתה זועק?"

גדליה מזדעק עוד יותר: "מה אתה מערבב כאן ראפשיצער ווערטלעך? וכי אתה גם משומעי לקחו של ר' בערל, המשפיע מתלמידי יעקב? אצל חסיד'ישע אידן הרשע היא הפחות ביותר, והתם היא לא רע בכלל, אם היא עובד את ה' לפי דרכו..."

השיחה ארכה עוד זמן רב, ועד סוף הסדר גדליה כבר "חש בטוב"...

פארזעצונג קומט אי"ה

[הדסים]

איך האלט כמעט גארנישט מיט פון אידטיש, און נישט פון קיין אנדערע פלעצער, וויבאלד מיין צייט איז ליידער מוגבל (בעניני לב-טהור בין איך אקטיוו).

די מעשה האט מיר זייער שטארק געצויגן, וויבאלד דאס גיבט אראפ די נפש פון א חסיד'ישער בחור, א מבקש, מיט זיינע נפשיות'דיגע התלבטיות הנפש אין עבודת-השם. עס שפיגלט ריכטיג אראפ די מציאות פון היינטיגע חשוב'ע בחורים עובדי ה' וואס זוכן העכערס. דוכט זיך אז קיין איין פלאץ האט נאכנישט אראפגעגעבן אזוי ארגענעל זייער לעבן און זייערע געפילן.

איך שפיר דעריבער א פליכט אפצוגעבן א יישר כח פארן סיפור, וועלכער איך גלייך אזוי שטארק. חן חן לו.

קומט דא. וגם אני מצטרף.

ש'כח @בקיצור פארן שרייבן ווייטער.

[חאצקיל]

הרב @בקיצור


מיר ווארטן אויף או אפדעיט!

ייש״כ למפרע

[בקיצור]

טו

הגיעה תפילת ערבית. הרבי הקדוש פוסע לתוך היכל הישיבה להתפלל תפילת ערבית כמנהגו הקבוע. גדליה שוכח מכל מה שעבר עליו ונשאב אל מראהו הקדוש של הרבי. הוא אינו מסיח את דעתו מהרבי כל תפילת ערבית, ושוב חש טעם גן עדן.

באמצע "עלינו לשבח", הוא מבחין איך פני הרבי נעשים אדומים מאוד, והרבי מעצים את עיניו בדבקות למעלה משלוש דקות. הוא חם ממש, כמו ב"לאנצוט" של פעם – זורח מאושר. ואז, בשיא השמחה והלהט, הוא נזכר בראש הישיבה ששאל בשטחיות: "מה עניין מאמר חז"ל זה לעניינינו?" מיד אחר כך, נזכר בשאלת ברוך צבי: "במה זכה רבינו לבן כזה?"

מחשבה זו מקלקלת לו את כל החגיגה. הוא מנסה להמשיך להביט אל פני הקודש, אך ליבו סוער בקרבו. קושיה זו מטרדת את נפשו. הרבי הקדוש יוצא מבית המדרש, ולמעלה מעשרה "שוואנצים" מלווים אותו, אך גדליה נשאר שקוע במחשבותיו.

"למה ייעץ לי רבי יחזקאל לדבר בעבודת ה'?" שואל את עצמו. "רבי יחזקאל הוא איש פיקח, לא?" ובכלל, מה יהיה עם כל שאלותיי בעבודת ה'?

גדליה שקוע בהרהוריו. ואז, הבריק במוחו: הלא הר"י הוא רק אחד מבני רבינו! רבי יחזקאל בוודאי התכוון לרבי יוסף, ה"קדוש מרחם", כפי שברוך צבי הגדיר אותו. "אני מוכרח לפתח קשר עם רבי יוסף. רבי יוסף הקדוש בוודאי יענה לי על כל שאלותיי, ויראה לי את הדרך העולה בית קל."

מחשבה זו ממלאת את גדליה ברגש רב. הנה יש תקווה. בדרך החוצה, הוא מבחין בראש הישיבה מסתובב עם כמה "שווענץ". "נעבעך," הוא חושב לעצמו, "וועם לויפן זיי נאך?" ובזלזול מר עוזב את בית המדרש.

גדליה פונה לישון, ובמיטתו הוא חושב על היום הראשון בישיבה. כל כך הרבה דברים קרו היום. הוא לא יכול להאמין שהכול קרה ביום אחד. אכן יום קשה, אבל יש תקווה. מחר ידבר עם רבי יוסף, וימלא בזה את הדרכתו של רבי יחזקאל זיסמן "לדבר עם בני רבינו בעבודת ה'". בוודאי התכוון לרבי יוסף הקדוש.

פארזעצונג קומט אי"ה

[בקיצור]

טז

גדליה קם בשעה ארבע, שעה לפני תוכניתו הראשונה, גופו עדיין חש עייפות קלה משנת הלילה שנקטעה על ידי חלומות שונים שבלבלו את מנוחתו. אלו היו חלומות מעורפלים, ששזרו בהם פנים מוכרות ושיחות מקוטעות, שהותירו אותו בתחושה עמומה של אי-שקט ותהייה. הוא הלך בזריזות למקוה, וצעד אל היכל הישיבה כשלבו נושא בתוכו תחושה של ציפייה מעורבת בערפל.

אך כשהגיע אל פתח בית המדרש, שם ציפה למצוא אולי קומץ בחורים מתמידים, הוא נתקל במחזה עוצר נשימה. למעלה מחמישים בחורים, ואולי אף יותר, כבר ישבו שקועים בלימודם. אלו רכנו על דפי הגמרא, שפתותיהם ממלמלות בחריצות את מילות התוה"ק; אלו כתבו בקדחתנות הערות וחידושים על הסוגיה שלמדו; וכמה מהם לומדים בלהט ספרי חסידות, פניהם מפיקות אור.

גדליה היה בהלם מוחלט. הוא לא חלם ולא שיער שבשעה כה מוקדמת, ארבע וחצי לפנות בוקר, יישבו כל כך הרבה בחורים צעירים וילמדו. לא הייתה שם שום מסגרת רשמית שתחייב אותם, שום פיקוח שישגיח עליהם, ושום תמורה חומרית גלויה שתניע אותם. רק אהבת התורה הטהורה, הבוערת, הניעה אותם. המחזה ריגש אותו עמוקות. אהבת התורה העצומה, אותה רכש בישיבה קטנה ואשר נדמה היה לו שלעיתים נשחקת תחת עול הקושיות והתהיות, התעוררה בו מחדש בעוצמה גדולה.

הוא הרגיש דחף בלתי נשלט להצטרף אליהם, להיות חלק מהחבורה הקדושה הזו של לומדי תורה. בלב פועם הוא התיישב ליד אחד השולחנות, פתח גמרא, ושקע בלימוד. שעות ארוכות חלפו כהרף עין. הוא שכח מכל המשברים הפנימיים שפקדו אותו בימים האחרונים, מהתוכניות המורכבות שרשם לעצמו, ומכל התהיות שהיו לו. הלימוד סחף אותו כולו, מתיקות התורה מילאה כל חלל בנפשו, והוא חש שלווה עמוקה שכה חסרה לו.

תפילת שחרית, שהגיעה לאחר מכן, עברה עליו בהתרוממות רוח. הוא התפלל בכוונה אמיתית, ללא הסחות דעת, מחובר למילים ולמשמעותן. הר"י, שעמד במקומו ליד הבעל תפילה, לא עורר בו לא משיכה ולא התנגדות.

לאחר פת שחרית קלה, התיישב גדליה שוב ללמוד בהתמדה. חברו ישעיה, שראה את גדליה שקוע כולו בלימודו, היה בשמיים מריכוזו המוחלט. בשיעור המרכזי של היום, ישב גדליה מרוכז לחלוטין, שאל כמה פעמים שאלות חדות ונוקבות שהעידו על עומק הבנתו, והמגיד שיעור לא הסתיר את שמחתו והתפעלותו מההערות הקולעות למטרה.

כך גדליה שב אל מתכונתו הראשונה, אל אותה התמדת תורה שהייתה לו עמוד שדרה, בשילוב עם תפילה בכוונה וחיבור אמיתי לעבודת ה'. כך הסתיים השבוע הראשון שלו בישיבה – שבוע שהחל בבלבול ותסכול, אך הסתיים בהתעלות רוחנית, מלא בתורה ויראת שמיים, ובתחושה עמוקה של שייכות וסיפוק.

תם ונשלם חלק א