משיב כהלכה האט געשריבן: ↑פרייטאג סעפטעמבער 06, 2024 5:14 am
מוכח מהגמ' שבזמן ההוא יצאו עם צמה קלועה מחוץ לכיסוי
וכעת ארחיב בזה, ואעתיק מתוך הקדמת ספר חן וכבוד מה שחידש שם (
@דער תהלים איד זה לא בשבילך, זה ארוך).
ובזה ממילא תהיה תגובה למגיבים בתחילת האשכול, שהסתבכו בענין זה, שכולם מסתבכים בו:
האם בזמן הגמ' כיסו הראש בפאה, או שהמנהג החל לפני 500 שנה?
האם יצאו לרה"ר עם הפאה המוזכרת בגמ'?
האם הפאה היתה מגולה או מכוסה? וכו' וכו'.
אצטט כמה תגובות לדוגמא, ואפשר לראות שגם המצדדים להיתר מסתבכים בזה כי אין להם מה לענות:
דער תהלים איד האט געשריבן: ↑דאנערשטאג אוגוסט 10, 2023 8:05 pm
דערפאר זאגן אז זיי אז נאר בחצר, אדער נאר צוגעדעקט במקום צמיחת שער, איז אפשר טאקע געווען אזא מנהג במקומו
פנים חדשות האט געשריבן: ↑דאנערשטאג אוגוסט 10, 2023 9:02 pm
ביסט אבער טאקע גערעכט אז ער רעדט נישט פון ארויסגיין לרה"ר
שמייכלדיג האט געשריבן: ↑דאנערשטאג אוגוסט 10, 2023 8:58 pmרעדט מען דען דארט אז מ'גייט בגילו ראש בשוק? ס'איז דאך אסור צו גיין פרוע ראש
איך מיין אז מ'רעדט אז זי גייט אין שטוב אזוי
אסמכתא בעלמא האט געשריבן: ↑דאנערשטאג אוגוסט 10, 2023 8:57 pm
דער ערוך רעדט פון גיין ברה"ר??
ער רעדט דאך דא פון גיין אייגענע האר אויך
להלן הביאור:
הגאון רבי יהושע בועז, שהיה הראשון שהתיר לבישת פאה, כתב זאת על גליון הגמרא, ופתח במילים: "יראה מזה להביא ראיה וסמך". מכאן משמע
שלא היה בכוונתו להוכיח את ההיתר מהגמרא, אלא כסמך בעלמא. גם במרוצת השנים, פלפלו פוסקי ההלכה באשר לסוגיות הגמ', זה אומר בכה וזה אומר בכה, אך עיקר תשובות הפוסקים היה בהיתר הפאה ע"פ הסברות להתיר, ושלילת הטעמים לאסור,
ולא בביאור הסוגיות.
בדורנו, יש שחשבו זאת לעיקר, שעל פיו נפסקת ההלכה, וכל עניינם הוא להוכיח כי אין ראיה מהגמרא והראשונים להתיר, והוסיפו גם לדחוק בדברי הש"ג והרמ"א וכיו"ב. אולם גם לאחר כל הביאורים שכתבו לא הועילו כלום, כי עדיין עמומות הן סוגיות הגמ', וישנן קושיות לשני הצדדים, אשר לא ניתן ליישבן כלל, או שהביאור דחוק ואינו מניח את הדעת, גם לדעת המתאמצים לאסור בימינו וגם לדעת הדוחים דבריהם ומתרצים הקושיות כדי להעמיד דברי השלטי גיבורים.
דהנה בפשטות, הפולמוס ההלכתי אודות הפאה החל לפני כחמש מאות שנה, ולפני כן לא היה המנהג מצוי.
ולא הוזכר בשום מקום כי הפאה שימשה ככיסוי ראש, ולא הובא הדבר לא בגמרא ולא בראשונים, אלא ששימשה כקישוט (ואמנם במסכת נזיר דף כ"ח מוזכרת פאה שלמה ששימשה תחליף מושלם לשיער הטבעי לאשה המגולחת, אך מסתבר שגם זה היה מכוסה ברה"ר ככל הנשים). וכמו כן גם לא דנו האם אסור או מותר פאה משום דת יהודית או משום מראית העין, וממילא לא נראה שבזמן הגמרא והראשונים כיסו הנשים את ראשן בפאה.
ועוד קשה, כיצד כתבו חלק מן הראשונים כי הפאה שימשה את הנשים החולות שנשרו שערותיהן, על מנת שיראו בעלות שיער כחברותיהן. הכיצד בזה נדמו לחברותיהן שכיסו את ראשן בסבכה כמנהגם בזמן ההוא? ומדוע לא נאסר הדבר משום "מראית העין" שיאמרו שהולכת בשערותיה המחוברות לראשה? ואם כל הנשים הלכו בפאה, מדוע ציינו הראשונים שהפאה שימשה נשים מסויימות? והכיצד חששו בגמ' שתשלוף הפאה ברה"ר ותראה לחברותיה, הלא תבוש להישאר בגילוי ראש? ואמנם לכל הנ"ל יש תירוצים כמבואר להלן בספרנו [כוונתו לספר חן וכבוד, שהאחרונים תירצו בכל מיני אופנים את הקושיות הנ"ל], וגם אנחנו הוספנו תירוצים וביאורים בס"ד, אך אין זה מניח את הדעת.
וגם לאידך גיסא, אם תאמר שהפאה תחת הכיסוי, כפי הביאור הרווח בספרי האוסרים בכל חמש מאות השנים האחרונות, הרי לא כן מוכח מדברי התוספות במסכת שבת (סד:)
דמחכו עלה, ומבואר שהפאה היתה מגולה לחלוטין, ומפני זה היה חשש דמחכו עלה. וכן בתוספות הרא"ש לשבת (שם), וביאר מדוע מחכו עלה: "בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה, פירש הרב ר' פורת דמשום הכי איצטריך לאשמועינן דאסור, דשבח הוא לה, דדומה לילדה ודרכה לצאת בו, מ"מ אסיר דזימנין דמחכו עלה ואתיא לאתוייה [דהיינו יצחקו עליה שהיא זקנה ויוצאת בשערות ילדה], אבל ילדה בשל זקנה מה צריך לאשמועינן איסור בדבר זה דלעולם לא תצא בהן דגנאי הוא לה". עכ"ל.
וכן בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים כתב
שילדה לא תצא בפאה נכרית של זקנה, כי תתבייש מחברותיה. וכן הריטב"א (שבת נז.) הקשה "ואם תאמר כיון דכבול למטה מן השבכה הוא אמאי אסרי רבנן לצאת בו דהא אי אפשר לסלקו בלא סילוק השבכה", ולא הקשה כן על פאה, ומשמע שלא היתה תחת השבכה. וכן מוכח ממש"כ רש"י (שבת סה.) "למטה מן הסבכה - כגון כיפה של צמר", ולא כתב "כגון פאה נכרית". וכן מוכח ממש"כ הר"ן (שבת כט. מדפי הרי"ף) "למטה מן השבכה. כגון אצטמא וכיפה של צמר", ולא כתב "כגון פאה נכרית".
וכן ביארו חלק מהראשונים
שהפאה שימשה עבור מי שהיה שערה לבן, ורצתה להתנאות בשיער שחור, ובוודאי אין תועלת לזה כשהוא תחת הכיסוי, ואיירי בפאה מגולה. וכן מדברי הרמב"ם "שיער נאה... שתתקשט בשיער", משמע שהיה השיער גלוי, כי תחת הכיסוי אין צורך בשיער נאה. וכעין זה מובא עוד בראשונים. וכן תוס' רי"ד כתב "שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה", ואם איירי תחת הסבכה ונועד רק לייצר נפח, כפי שניסו לטעון,
אינו מובן מדוע צריך קליעות שיער (דהיינו צמות). וכן רש"י כתב "שנראה כמו שהוא שערן", ואין צורך בזה אם איירי תחת הכיסוי. ואם תאמר שכל זה רק "בחצר", כמו שרגילים לדחות, הרי מהגמ' והראשונים הנ"ל מוכח שיצאה עם הפאה לרשות הרבים, וכמבואר בספרנו בכמה מקומות באריכות, שלא יתכן כלל לומר כך. ויש עוד שהוכיחו שהחצר המוזכרת במשנה היא חצר הרבים ולא חצר היחיד. וכהנה וכהנה יש קושיות רבות על כל אחת מהשיטות, כאשר יראה הקורא.
ואף בדברי ראשוני המתירים, הדברים עמומים. דהנה הש"ג כתב על מנהג נשות מקומו: "היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל
במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן". ומשמע ששערן היה מכוסה, ורק במקום קליעת השיער נושאות שיער חברותיהן. אבל עכ"פ פסק ששיער תלוש אין בו משום ערוה, ואין בו משום פריעת ראש, והתיר כל סוג של פאה. וכן הרמ"א הביא את דבריו אלה, אך לא כתב זאת באבן העזר סי' קט"ו בהלכות השייכים לזה, אלא באורח חיים סי' ע"ה אגב ההיתר בשערות שחוץ לצמתה.
ובימינו ניסו האוסרים המתחדשים לדחוק בדבריהם שדיברו "בחצר", ולזה אין מובן כלל, וכמבואר בספרנו בפרק י"ג.
שהרי שלטי הגיבורים דיבר על נשים היוצאות, ו"יוצאות" פשוטו כמשמעו יוצאות לרשות הרבים. ומה שציטט במקום אחר שיטה יחידאה לאסור גילוי ראש בחצר, והרי רוב ככל הראשונים פסקו שבבית ובחצר מותרת לגלות ראשה לגמרי, ומה לו לחפש סמך בעלמא להתיר פאה בחצר, כאשר רוב הראשונים מתירים גילוי ראש לגמרי. וכן הרמ"א, כתב דבריו בסי' ע"ה אגב ההיתר בשיער שחוץ לצמתה. וכן הפנה לסי' ש"ג, שם מדובר בתכשיטים שבהם האשה יוצאה. ושם בביאורו דרכי משה, הביא את דעת הש"ג להתיר, ובוודאי לא מדובר שם בחצר. וכן המג"א בסי' ע"ה הפנה לעיין בסי' ש"ג סעיף י"ד, העוסק ביציאה בחוטי שיער לרה"ר. וכהנה וכהנה יש קושיות רבות על המנסים לדחוק בדברי המתירים.
ולולא דברי האחרונים אשר מפיהם אנחנו חיים, היה אפשר לבאר לענ"ד שבזמן הגמ'
כיסו הנשים את ראשן בסבכה, והוציאו שערותיהן מאחור, כאשר החלק האחורי ובו קליעת ראשן היה מגולה (כמנהג כמה מארצות המזרח עד לאחרונה), והוא הנקרא "חוץ לצמתן" שהיתרו מפורש בראשונים וכפי שהביא בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה): "שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו... כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו... שערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד... וכן נמי כתב בעל ארחות חיים... שערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם. ואין זה צריך לפנים, דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו" (ואין זה כדעת הזוהר הקדוש, שאין לאשה לגלות אפילו שערה אחת משערותיה, כי לא נפסק להלכה כמותו בתלמוד בבלי ובראשונים). ומלבד הרשב"א בשם הראב"ד, והארחות חיים ובעל המכתם, כתבו כן גם השיטה מקובצת (ברכות דף כ"ד) והמאירי (שם) ובספר אוהל מועד (שער ק"ש דרך ה' נתיב ה', והוא אחד מן הראשונים) להתיר גילוי שיער שחוץ לצמתה.
וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סימן י"א), וזה לשונו: "הרשב"א בחידושיו לברכות (דף כ"ד) הביאו הבית יוסף (ריש סימן ע"ה, ד"ה טפח), כתב דמותר לקרות נגד שיער של אשה שמחוץ לצמתה שאינו מתכסה, ואין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, והובא להלכה ברמ"א (סי' ע"ה סעיף ב'), ופשטות דבריו מורין
שאין האשה חייבת לכסות כל שערותיה, ומותרת לגלות צמותיה והיינו שערותיה הקלועות לה מאחוריה".
וכתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים סי' קי"ב), שאין הגבלה לאורך הצמה שמותר להוציא מהכיסוי לדעת הרשב"א, ויש להתיר אף בטפח ויותר, כי אין זה ערוה כלל. ורק ראוי להחמיר כדברי החת"ס, לא לגלות אף שערה אחת: "וכוונת הרשב"א ברכות דף כ"ד שכנגד השערות שמחוץ לצמתה שאינה מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד,
אפשר הוא אף ביוצאות טפח... והשערות שמחוץ לצמתן שאינן ערוה הוא אף ביותר מטפח".
וממילא, מפני שמנהג הנשים בזמן ההוא היה לגלות צמתן מאחור, לכן אותן נשים שנשרו שערותיהן מחמת מחלה וכדומה, הוצרכו לתקן לעצמן פאה נכרית, המכסה את הראש כולו ונראית כדוגמת הפאות שיש בימינו, וכך היו בבית ובחצר, כיון שכל הנשים בזמן ההוא גילו ראשן בחצר, וכמו שמובא בגמ' כתובות (דף ע"ב) "ואלא בחצר, אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה", ובפירוש התוספות שם, "אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש".
ובצאת אותן הנשים לחוץ, כיסו את ראשן בסבכה וגילו מאחור את הפאה הנכרית (ולפ"ז יתבאר הלשון "פאה", מלשון קצה וסוף) וכך נראו ככל הנשים האחרות שכיסו ראשן וגילו מאחור את צמתן. ועתה יובן גם מהו "חוטי שיער", שפירש רש"י שקולעת בהן שערה, ובגמ' אמרו שלא תצא ילדה בשל זקנה, שגנאי הוא לה. ותמוה כיצד קולעת בהן שערה, ומאידך יוצאת לרה"ר ונראים החוטים. ולדברינו מבואר, שאת הצמה הגלויה היו קולעות בחוטי שיער, ופשוט.
ומפני שכל הנשים בזמן ההוא (כולל הנשים הגויות, כמובא ברש"י סנהדרין דף נ"ח) כיסו את ראשן בסבכה, לא עלה על דעת אף אחת מהנשים הכשרות לכסות את ראשה בפאה ולהשתמש בזה ככיסוי ראש. ואם היתה אחת יוצאת כך לשוק, אולי היה בזה משום מראית העין ומשום דת יהודית, ואף פריצות כיון שהיתה יוצאת דופן. אבל בימינו, שרוב נשות העולם מגלות ראשן, וגם בקרב היהודיות לצערנו עדיין רובן מגלות הראש לגמרי, ממילא היה צורך ברעיון של פאה המכסה את כל הראש, וכך פשט המנהג בקרב כל ישראל, עד שהפך לענין של הידור - כאשר המטפחות בזמן הזה אינן מכסות הראש כדבעי.
ולפ"ז מבוארות כל הקושיות כמין חומר, ולא נותר בהם נפתל ועיקש.
ובגמ' בנזיר (כח:) איירי שבחצר לבשה פאה שלימה, ובחוץ כיסתה את עיקר ראשה וגילתה את קליעת שערותיה, וזו ראיית שלטי הגיבורים משם - ששערות תלושות אע"פ שנמצאות על הראש ואע"פ שנראות כשיער ממש, אין בהם משום פריצות ולא משום גילוי ראש (ואמנם בפאה שלימה יש לדון משום מראית העין ודת יהודית וכו', אך במקום שנהגו בכך ממילא אין מקום לחוש לזה). ובאמת היה יכול להביא ראיה מהא דמותר אפילו שיער מחובר היוצא מחוץ לכיסוי, ולא רק שיער תלוש, אלא שהעדיף להביא ראיה מפאה נכרית שהיא הנדון שלו, ובלשונו: "והרי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו הקרניא"ל", שהנשים נשאו בקליעת שערן. ולא היה זה אלא סמך בעלמא, להוכיח כי מצינו פאה נכרית הנהוגה גם בימי קדם, ולא שהוכיח מכאן את ההיתר. ואולי מפני שהיתר הוצאת צמתן אינו מפורש בגמ' אלא רק משמע מדברי הגמ' והראשונים, וגילוי הפאה ברה"ר מפורש בגמ', לכן העדיף להביא ראיה מהפאה.
ולפ"ז מבואר מש"כ בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים (למסכת שבת סד:), שהוא אחד מהראשונים:
"ובפאה נכרית. כלומר שמתקשטין בו מי שאין להן שיער ארוך". כי מי שלא היה לה שיער ארוך, לא היתה יכולה לגלות את צמתה מאחור, כשאר הנשים.
ולפ"ז מבואר פירוש רש"י, "פאה נכרית רגילים היו נשים ששערן מועט לקשור שיער נכרית לשערן,
שנראה כמו שהוא שערן". וכן כתב הברטנורא (בביאורו למשנה במסכת שבת). והביאור הוא שהיו קושרות פאה נכרית לשערן, ולמרות שהראש מכוסה כשאר הנשים, הרי הצמה מאחור דומה לכולן, ולא ניכר ששערן מועט.
ולפ"ז מבואר מש"כ רש"י עה"פ בישעיהו (פרק ג' פס' ט"ז) "הלוך וטפוף תלכנה": "ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פאות נכריות
קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות". ואמנם רש"י בביאורו העיקרי שם (וכן במסכת שבת) לא פירש כך, אבל תרגום יונתן אינו מובן, שהרי רש"י במסכת שבת (דף ס"ב) כתב "הלוך וטפוף... ונשואות היו, לפיכך מספר בגנותן".
ואם נשואות היו, כיצד נראו קליעותיהן בחוץ? ולדברינו מבואר, כי היה מנהג כל הנשים בזמן ההוא להוציא את קליעת שערן מחוץ לכיסוי, ואותן נשים היו משתמשות בפאות נכריות כתוספות שיער, לעבות את קליעתן באופן מוגזם כדי שיביטו בהן, ועל כך דיבר הנביא.
וכן לפ"ז מבואר שאר פירושי הראשונים, וכגון הערוך שכתב בערך פאה: "כל מידי דמקיף ולא מגין ומכסיא כולה, קרו לה פאה וכו', וכן פאה נכרית דמקפת הראש ולא מכסיא ליה". וכן המאירי בעירובין (דף י"א, הוצאת מוסד הרב קוק): "ופירוש הדבר דהואיל והוי דבר מקיף ואינו מכסה כל האויר שבינתיים, נקרא פאה, וכדאמרינן לענין תכשיטי נשים לא תצא אשה בפאה הנכרית, פירוש דמקיף את הראש ואינו מכסה אותו". וכן בתוס' רי"ד (שבת דף ס"ד): "פירוש פאה, קליעות של שער, שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה, כדי שתיראה בעלת שער". וכן הר"ן והר"י מלוניל (שם) כתבו, "פאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חברתה, לפי שיש לה שער מועט, אי נמי - דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור". וכן פירש המאירי. וההכרח לדבריהם לפרש שהשיער היה גלוי, ולקחה קליעת שיער מחברתה וקשרה לראשה, ובכך היתה יכולה להוציא צמתה מחוץ לכיסוי, ונראית ככל הנשים ששערן שחור, או ככל הנשים ששערן מרובה.
ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי התוספות, שכתבו שאסורה לצאת עם הפאה בשבת, ומילתא דפשיטא היא כיוון ד"וודאי
דמחכו עלה", ומוכח שהפאה היתה גלויה ברשות הרבים, ומאידך גיסא מובא בתוספות ר"י הזקן ותלמידו (הנמצא לאחרונה בכת"י) שהפאה היתה תחת הסבכה. ולדברינו מבואר, שאמנם הפאה בעיקרה היתה תחת הסבכה, אבל היתה מגולה מאחור כעין צמה או שיער אסוף, ועל זה כתבו התוספות דמחכו עלה. וכן בדברי תוס' ר"י הזקן מפורש כן, שכתב "פאה שהיא משערות תלושות
ואי חזו להו כלל מחייכי עלה", זאת אומרת שהפאה היתה גלויה לכל הרואים ואינה מכוסה, למרות שעיקרה היה תחת הסבכה.
ולפ"ז מבואר מה שמשמע מהריטב"א (שבת נז.) ורש"י (שבת סה.) והר"ן (שבת כט. מדפי הרי"ף) שהפאה לא היתה תחת הסבכה (והבאנו דבריהם לעיל). כי אכן היתה צמה קלועה המגולה מאחור.
ולפ"ז מיושב קושיית מהר"י קצנלנבוגן, שהרי רש"י והערוך פירשו שפאה נועדה רק לאשה ששערה מועט, וא"כ על כרחך איירי בפאה מכוסה, דוודאי מכסה שערה, שהרי כל מטרתה להיראות ככל הנשים ששערן מרובה, והן ודאי מכסות שערותיהן כהלכה. ולפי דברינו, אדרבה, ע"י גילוי שיער הפאה מאחור היא נדמית ככל הנשים, למרות שראשה מכוסה. ואכן, רק אשה ששערה פגום או מועט נזקקה לזה, ולא כל אשה. אבל אם נאמר שהפאה היתה מכוסה לגמרי, לא מובן מדוע יש צורך בפאה, והרי כאשר היא מכוסה בסבכה הרי היא דומה לכל הנשים, וגם יכולה לקפל את הסבכה וליצור נפח גדול כאילו יש לה שיער תחתיה (כאשר עושות הנשים בימינו במטפחות).
ולפ"ז מיושב מה שהקשה בשו"ת הסבא קדישא, ובשו"ת עדות ביהוסף סי' כ"ט מהגמ' בשבת, שאם מדובר בפאה נכרית מגולה, למה אסרו ברה"ר מחשש "דילמא שלפא", הרי לא תגלה שערה, כמבואר במשנה (דף נז.) שמותר לצאת בסרביטין אם הם קשורים, דלא חיישינן שמא תסירם, שהרי לא מיגליא שערה, ע"ש ברש"י. וכן ב"כיפה של צמר שפיר דמי", פירש רש"י "דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא". ולדברינו, אכן מדובר שראשה מכוסה, ושערה לא מתגלה למרות שמסירה הפאה.
ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי הגר"א, שפירש את המשנה שמדובר בפאה נכרית מכוסה, וזה לשונו: "ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה כבעלת שער" (והרב המו"ל כתב בהערה שבא לאפוקי מביאור השלטי גיבורים), ומאידך גיסא פסק בשו"ע סי' ע"ה כדעת המג"א להתיר פאה והביא מקור לדבריו. ולדברינו מבואר, שאמנם הכניסה עיקר הפאה תחת הצעיף אבל צמתה היתה מגולה ברשות הרבים, וזוהי גם כוונתו של בעל שלטי הגיבורים כנ"ל, שהביא סמך מהגמ' שכבר בימי קדם נהגו להשתמש בפאה נכרית להתנאות, וזה לשונו: "היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן".
ולפ"ז מבואר הגמ' בכתובות (דף נ"ד), "אמר רב יוסף, כיחלה ופירכסה אין לה מזונות". ומכך שרואים אותה הציבור שמתקשטת, מוכח שכבר אינה אבלה על בעלה ורצונה להינשא לאחר. ופירש רש"י שם בדף י"ז, שפרכוס הוא "קליעת שיער", וכן ביאר בתענית (דף י"ג) ובסנהדרין (דף י"ד) שפרכוס הוא בשיער. ותמוה,
שהרי איירי באלמנה, שחייבת בכיסוי הראש, והכיצד רואים אותה הציבור שקולעת שערה. ולדברינו מובן, שמנהג הנשים היה להוציא קליעת שיער מבעד לכיסוי.
ולפ"ז מבואר מש"כ הגאון רבי יוסף חיים בספרו "בן איש חי" (שנה שניה פרשת ויקהל סעיף י"ג): "ונשים ההולכים לטבילה בליל שבת, לא יקלעו שערות ראשם אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום". ויש שהבינו כוונתו שהפאה מכוסה לגמרי, וזה דחוק מאוד. ולדברינו מבואר בפשטות שכוונתו לקליעה כעין צמה היוצאת מכיסוי ראשה, שזה היה המנהג במקומו, כמובא שם (שנה ראשונה פרשת בא סעיף י"ב)
"וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן". ועל זה כתב הבא"ח שאותן נשים שלא יכלו לקלוע שערן, יוכלו השתמש בפאה קלועה מערב שבת ולגלותה מאחור.
ואמנם בתשובות הגאונים (למסכת שבת דף ס"ד) איתא, "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן", ומזה משמע דאיירי בפאה שלימה המכסה את כל הראש ולא בפאה המכסה את קליעת שערותיה. אולם יתכן שהכלות השתמשו בפאה נכרית כדי לייפות ולהרחיב את קליעת שערותיהן היוצא החוצה כדרך כל הנשים, ואת עיקר ראשן כיסו בסבכה. ויתכן גם שכיסו בזה את הראש באופן זמני, ועדיין יש לומר שרוב הנשים כיסו את ראשן בבגד ולא בפאה, כאמור, ורק כלות השתמשו בזה לקישוט.
וכן דברי הרמב"ם בביאורו למשנה יתבארו על פי זה: "פאה נכרית היא מגבעת, ידבקו בו שיער נאה והרבה, ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשיער", שהפאה היתה כעין כובע המכסה ראשה ומתחתיו דבוקה צמה קלועה, והאשה היתה מכסה ראשה במגבעת, ומתקשטת בפאה נכרית היוצאת מתחתיו כצמה קלועה שנדמית כשערה הטבעי. והיה זה דרך עראי, רק כשיוצאת חוץ, ומתביישת שאין לה צמה ככל הנשים (אבל לשיטת האוסרים, שהפאה היתה תחת הסבכה תמיד, בחצר וברה"ר, ממילא אין הבנה למילים "דרך עראי", וגם לא מובן "שיער נאה").
ולפ"ז מבואר מדוע נקרא השיער היוצא חוץ לכיסוי
"שיער שחוץ לצמתן", כי הצמה הקלועה היא הדבר היחיד שהיה מגולה אצל הנשים, והשיער הנוסף היוצא מהכיסוי חוץ לצמתן (כפי שמצוי שנפרדות שערות מהצמה), נקרא "שיער שחוץ לצמתן". ואף שיער זה התירו הראשונים, כי רק שטח הראש חייב בכיסוי מדינא, ולא היוצא חוץ לכיסוי, אלא שנהגו אז לקלוע את השיער היוצא ולא לפזרו אלא לבתולה ביום חופתה.
ובשו"ת הראב"ן (סי' צ"ה) כתב ליישב את הגמ' ביבמות (קטז:) "ההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה, אמרי לה... סתרי מזייך". ולא מובן כיצד תסתור שערותיה, שהרי אלמנה חייבת בכיסוי הראש, כיצד תסתור שערותיה. וכן יש להקשות על הגמ' כתובות (סו:) שבתו של רבן יוחנן בן זכאי "התעטפה בשערה", ומהמעשה הקודם בגמ' שם מוכח שהיתה אלמנה (ראה רש"י ד"ה שפסקו לה). וביאר הראב"ן "ואף על פי ששערה נראה, כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להירהורא". והיינו כדברינו, שהגמרות הנ"ל דיברו באופן שראשה מכוסה, אלא שפרעה את צמתה היוצאת מהכיסוי, ולכן לא נראה בשרה יחד עם השיער, ומותר.
ולפ"ז מיושב קושיית הב"ש מהגמ' בנדרים (דף ל'), "אבל נשים לעולם מיכסו, ופרש"י שאינם שחורי הראש ועטופות כל שעה בלבנים. ע"כ. ואם איתא שכל הנשים היו רגילות בפאה נכרית מגולה וכו', היאך אפשר לומר שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים ולא נשים". וגם לדבריו קשה, מדוע נשים לעולם מיכסו ולא חילק בין בתולות לנשואות. ולדברינו מבואר, כי אכן כל הנשים היו מכסות ראשן, אך היו מוציאות צמה או "קוקו" מאחור, ולפיכך "לעולם מיכסו" ולמרות שהפאה היתה מגולה אצל אותן אלה שחבשו פאה. וכיסוי הראש היה כולל הבתולות והנשואות גם יחד.
