חלום חלמתי האט געשריבן: ↑דאנערשטאג אוגוסט 14, 2025 12:18 pm
דער תהלים איד האט געשריבן: ↑דאנערשטאג אוגוסט 14, 2025 11:37 am
הדסים האט געשריבן: ↑מיטוואך אוגוסט 13, 2025 4:10 pm
מיט מיין בעסטן ווילן האב איך נאך נישט געקענט טרעפן עפעס וואס זאל זיין אסור מדיני ע"ז
איך האב הלכות ע"ז נישט געלערנט... אבער אזא צייט זאגט מען "מיין מאמע האט מיר געלערנט אז דאס מיינט געצן דינען".
אזא צייט ענפערט מען. 'ווער הייסט דיך דינען...........'
די דאזיגע אמונות הייסט עבודה זרה בשיתוף בלי שום צל של ספק, עס איז קיין געלעכטער.
עיין כאן המקורות
פשוטע קלארע תורת הנגלה המסורה לנו מדור לדור מסיני לעיני כל ישראל, וואס כהאב מלקט געווען פון דא און דארטן פאר מיר פערזענליך כדי נישט צו נכשל ווערן חס וחלילה אין די עיקרי הדת ווי שיתוף וכו’ חס וחלילה.
בגמרא כתובות (קיא:): ואתם הדבקים בה' א-לקיכם חיים כלכם היום. וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב כי ה' א-לקיך אש אוכלה. אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. עכ"ל הגמרא.
קודם כל רואים מדברי חז"ל שכל הדרשה מוסבת על הזכות לתמוך כלכלית ב"תלמידי חכמים" באופן כללי, ולא בתלמיד חכם מסוים, או מיוחד. שנית, אין כאן שום רמז אפילו שהכוונה לדבק רוחנית.
ובפי’ רש”י על הגמרא העושה פרקמטיא - מתעסק בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע"י אלו וכתיב חיים כולכם היום ע"י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות עכ”ל. נמצא שהענין לעשות פרקמטיא עם התלמוד חכם הוא כמו יששכר זבולון, דע”י הפרקמטיא התלמוד חכם יושב ולומד ונחשב הדבר כאילו התומך עצמו ישב ולמד ודבק בקב”ה ע”י הלימוד התורה אפילו שלא למד בעצמו.
במדרש רבה נמצאת גם דרשה זו ובמלים קצת שונות (במדבר רבה כב, א): ובו תדבק. וכי יכול אדם לדבק בשכינה, והלא כבר נאמר "כי ה' א-לקיך אש אכלה הוא". אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה, ועושה פרקמטיא ומהנהו מנכסיו, זהו שנאמר עליו ובו תדבק. עכ"ל המדרש רבה. ראינו שלא הזכיר אלא תלמיד, וכ”ש שאין הכוונה על חכם מיוחד.
ולמרות ששני מאמרים אלו רק הזכירו את הפן של התמיכה הכלכלית, הרמב"ם לקח מאמר זה צעד אחד קדימה ומבאר שהמצוה היא גם לשהות בקרבתם כדי ללמוד ממעשיהם ולהאמין הדעות האמיתיות מדבריהם, וכך פסק (הל' דעות ו, ב): מצות עשה להדבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם, שנאמר "ובו תדבק". וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכמים וישיא בתו לתלמיד חכמים ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים ולהתחבר להן בכל מיני חבור, שנאמר "ולדבקה בו". וכך צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם. עכ"ל. ובספר המצוות כתב הרמב”ם: והמצוה השישית היא שצונו להדבק עם החכמים ולהתייחד עמהם ולהתמיד בישיבתם ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמיתיות מדבריהם והוא אמרו יתעלה (עקב י) ובו תדבק, עכ"ל.
אבל לומר שזה הגמרא מכווין לדבר סגולי של דביקות נפשי בין פשוטי בני אדם לכללות התלמידי חכמים, לא ראינו ולא מצינו. הגם שמסתבר לומר כן, מטעם טוב לצדיק וטוב לשכניו אבל אין זה כוונת הגמרא כאן. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין ללמוד מזה הגמרא שיש חיוב התקשרות על בן אדם ישראלי להתקשר נפשי אם רבי מסויים יהיה מי שיהיה, הגמרא כאן בודאי אינו מכווין שיש לדבק לתלמוד חכם מסויים. הגם שיש חיוב של עשה לך רב, אבל אין זה כוונת הגמרא כאן. על כל פנים.
הגמרא בפירוש לא מכווין לדבר סגולי של דביקות נפשי בין פשוטי בני אדם לכללות התלמידי חכמים וכ”ש לא לתלמוד חכם מסויים.
בגמרא פסחים (כב:): עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. פי’ רש”י לרבות תלמידי חכמים - שיהא מורא רבך כמורא שמים עכ”ל.
ובמשנה אבות (פרק ד משנה יב): רבי אלעזר אומר: יהי כבוד תלמידך, חביב עליך - כשלך, וכבוד חברך - כמורא רבך, ומורא רבך - כמורא שמים. ע”כ.
ופי’ בבטנורא וז”ל: ומורא רבך כמורא שמים - דכתיב (שם יא) אדוני משה כלאם, כלם מן העולם, כיון שמרדו בך כאילו מרדו בהקב"ה וחייבים כליה: עכ”ל.
ובתו”ס יו”ט: ולא שמשוה אותם לגמרי שא"כ הכל שוה וכו’ ונ"ל דכל זה הוא דרך דרש ואסמכתא בעלמא ומשנת חסידים היא. עכ”ל.
ובתפארת ישראל ז”ל: ומורא רבך כמורא שמים - מה מצות ה' אינך רשאי להרהר אחריהם, ואפילו כשאין סברתך מסכמת להם. ותו שהרי גם בכל מקום הרי צריך שיהיה מורא שמים עליך, כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד. כ"כ ברבך לא תסתור דבריו, אפילו נראין דבריך מדבריו [כי"ד ר"מ ורמ"ב]. וגם בכל מקום אפילו שלא בפניו לא תחלוק עליו, רק תחשוב א"ע תמיד כיושב לפני רבך. וכדאמרינן [פסחים דנ"א ב'] אני ראיתי רבי יוחנן שאכל, אוכל בין בפניו ובין שלא בפניו. דכל המהרהר אחר רבו מהרהר אחר השכינה [כסנהדרין דק"י ע"א] עכ”ל.
תוכן כוונת המשנה נראה לי שכל המפרשים אמרו דבר אחד בסגנון כמו שמצינו בגמרא שבת (לא.) בגוי שבא לפני הלל להתגייר ורצה לקבל רק את התורה שבכתב ולא את התורה שבעל פה, והלל קיבלו וכשבא ללמדו שנה לו "אבגד" (סדר האל"ף בי"ת). למחר לימדו בסדר הפוך, וכשהתרעם הנכרי אמר לו: "הרי אתה סומך על מה שאמרתי, ולמה לא תאמין בתורה שבעל פה", וכך שכנעו. עד כאן תוכן דברי הגמרא. כוונת כל הדברים הוא שבכדי שהמסורת התורה יעבור מדור לדור בלי שאדם ישנה כלום מחייב הדבר שהתלמיד המקבל תורה מרבו יתבטל לגמרי את עצמו ושכלו לדברי רבו ויקבל את מורשת התורה מסיני כמו שהוא בלי שום שינוי וגירעון. והדבר מחייב התבטלות גמורה להורים ומורים המנחילים לנו את התורה הקדושה הנתנה לנו בסיני. על כל פנים לא ראינו ולא מצינו שום ”כח” או ”עצמיות” לתלמידי חכמים, והאומר כן בדברי הגמרא הוא מסלף דברי חז”ל.
ומה שמצינו כמה מקורות שהשם עושה רצון הצדיקים
בתהילים (קמה יט) רצון יראיו יעשה וכו’.
במשנה (אבות פרק ב משנה ד) עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו.
בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. ע”כ.
ובגמרא (מו”ק ט”ז:): אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים (שמואל ב כג, ג), מאי קאמר א"ר אבהו ה"ק אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל אני מושל באדם מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזרה ומבטלה. ע”כ.
פשוט וברור שהדבר הזה הוא בתור שכר מהקב”ה כמו שמפרש הברטנורא על המשנה (אבות ב ד) וז”ל: כאותה שאמרו בפרק במה אשה [דף ס"ג ע"א] כל העושה מצוה כתקנה אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל מעליו. ע”כ.
ובמו”ק (ט”ז: שם) פירש המהרש"א וז”ל: "ואיש חכם יכפרנה ממש, שהוא מבקש על כפרת עון, וע"ז סמך ואמר שע"י תפלתו באור פני המלך מלכו של עולם ניתן לחולה ההוא חיים".
סך הכל:
א. דבר זה שהקדוש ברוך הוא משלם להצדיקים שכר על מעשיהן ועושה רצונם מידה כנגד מידה, זה אינו משנה הדבר שאיסור גמור הוא לפנות לעצמיותם כשאדם רוצה שום דבר.
ב. כל יתרון שיש להצדיקים הוא רק מהקב”ה, והם מצד עצמותם אינם נחשבים לכלום.
האם יש לבשר ודם הכח לידע מה שבני אדם חושבים או עושים? בודאי לא!
רק הקב”ה מודיע להצדיקים כפי רצונו יתברך מה שהוא רוצה שידעו.
אין להצדיקים שום ”יכולת” מצד עצמם ורק השם יתברך נותן להם במתנה כמה דברים ורק מתי וכמה שהוא יתברך רוצה. ולומר אחרת הוא כפירה גמורה.
א. כששלמה המלך התפלל לה' בחנוכת בית המקדש התפלל בזה הלשון (מלכים א, ח, לט): "ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם".
ב. הספורנו כותב במאמר האחדות (פרק ה' ההקדמה הד') על הפסוק (שמות ח, יח) "כי אני ה' בקרב הארץ" שרק ה' משגיח בנו ואין אחר משגיח וז"ל: "כמו שהודיעו שהאמינו באמונת החידוש שאין זולתו מחדש, כך הודיעו באמונת ההשגחה כי אין משגיח זולתו".
ג. הרמח"ל כותב במפורש בדעת תבונות וז”ל: ולא עוד, אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו..." עכ”ל.
ד. על הפסוק (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", מסביר הספורנו: השגת הטהרה והסליחה הגמורה תהיה לפני ה' בלבד וזה בוידוי ותשובה, שהוא לבדו יודע אמתתם. עכ"ל.
ה. ועוד פסוק מפורש שרק ה' משגיח (תהלים קיג, ה-ו): "מי כה' א-לקינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ". והכוונה במילה "מי" להדגיש שלא תמצא עוד כזה.
ו. בגמרא (פסחים נד:) “תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, אלו הן: יום המיתה, ויום הנחמה, ועומק הדין, ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו, ואין אדם יודע במה משתכר, ומלכות בית דוד מתי תחזור, ומלכות חייבת מתי תכלה”. והרי קבלה ברורה ביד חז”ל כי אין אדם יודע מה בליבו של חבירו. וזו מידה השייכת לבורא יתברך בלבד. ואפשר שבאופן אקראי יש שהקב”ה מגלה לצדיקיו מה שבלב חבירו אבל לומר שכן הוא בקביעות אצל הצדיקים, בפשטות מושג כזה מנגד דברי הגמרא.
כתב הרמב”ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם (פי’ במציאות) מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ [=פי’ מתווך] בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין“. עכ”ל.
בדעת תבונות הרמח"ל מסביר שהתכלית בבריאה הוא גילוי יחודו יתברך וזהו יעודו של כל נברא. וזהו עצם השכר שהקב"ה מתחסד עם ברואיו, דהיינו גילוי יחוד זה לעומק יותר ויותר - וזה יהיה עצמו העילוי עד אין קץ בעולם הבא. ולהבין מה זה בעצם יחוד ה' נביא קטע מהספר (דעת תבונות סימן לו): ואמנם המאמין ביחוד ומבין ענינו, צריך שיאמין שהקב"ה הוא אחד יחיד ומיוחד, שאין לו מונע ומעכב כלל ועיקר בשום פנים
ובשום צד, אלא הוא לבדו מושל בכל. לא מבעיא שאין רשות נגדו ח"ו, אלא הוא עצמו בורא הטוב והרע, כענין הכתוב (ישעיה מה, ז): "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה". שאין אחר תחתיו שיהיה לו שליטה בעולם, דהיינו שאין שר ולא שום כח שני, כמו שחשבו עובדי עבודה זרה. ולא עוד, אלא שהוא לבדו משגיח על כל בריותיו השגחה פרטית, ואין שום דבר נולד בעולמו אלא מרצונו ומידו, ולא במקרה, ולא בטבע, ולא במזל, אלא הוא השופט כל הארץ וכל אשר בה, וגוזר כל אשר יעשה בעליונים ובתחתונים, עד סוף כל המדרגות שבכל הבריאה כולה. ומעוצם יחוד שליטתו הוא שאין לו שום הכרח וכפיה כלל, וכל סדרי המשפט וכל החוקים אשר חקק - כולם תלויים ברצונו, ולא שהוא מוכרח בהם כלל. הנה כשרוצה - משעבד רצונו, כביכול, למעשי בני אדם, כענין ששנינו (אבות פרק ג, יט): "והכל לפי רוב המעשה", וכשהוא רוצה - אינו חושש לכל המעשים, ומטיב בטובו למי שרוצה, וכמו שאמר למשה רבינו ע"ה (ברכות ז.): "וחנותי את אשר אחון - אע"פ שאינו הגון"...ואמנם זה (יחוד ה') מה שיש לנו להאמין באמונה. אך בירור האמת הזאת (יחוד ה') היא המתגלה מכל המעשים, מכל הבריות ומכל ההבטחות, וכמו שביארנו לעיל. ונמצא, שגלוי יחודו, זה הוא מה שרצה בו הרצון העליון, ועל פי כוונה זאת חקק חוקות נבראיו. וכל המסיבות אשר גלגל וסבב, הם מה שצריך כדי לבא לתכלית הזה... עד כאן דברי הרמח"ל.
הרמב”ם בהאני מאמין מגדיר את היסוד החמישי מהעקרי האמונה בזה הלשון וז”ל: היסוד החמישי שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולעשות מצוותיו ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם יכולת ולא בחירה אלא רצונו יתעלה. וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבה אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו, וזהו היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודת כוכבים ורוב התורה מזהרת עליו. ע"כ דבריו.
א. הסמכות העליונה של תורת הנגלה
גארנישט, אבער גארנישט, וועט נישט רירן די נגלות התורה און איר אויסשליסליכע אוטאריטעט פון פלאץ. און אלעס, אבער אלעס, מוז פולשטענדיג שטימען מיט די פשוטע עיקרי האמונה ע”פ נגלות התורה אין די הארבסטע ענינים ווי ממוצע און שיתוף. א דוחק בלייבט א דוחק, א קוועטש בלייבט א קוועטש. ממוז האבן ריזיגע ברייטע פלייצעס צו ”מקבל” זיין א דוחק פון יהיה מי שיהיה אין די עיקרי התורה. ויקוב הדין את ההר.
די אמונה נעמט מען פון נגלה המסורה לנו מדור דור און מפאטשקעט נישט אין עיקרי הדת זאל עס זיין ווי הייליג און דערהויבן עס זעהט עס, מוטב שאהא שוטה וכו’ כל ימי ולא אהא אפיקורוס אפילו לרגע כמימרא.
ב. אמונת צדיקים
אין תורת הנגלה גלייבן אין צדיקים דהיינו אונזערע רבי’ס די מנחילי התורה,זייער כח וזכות, האמיר דאך דא מבאר געווען (אויבן אין די ציטירטע)
ווייטער די ענינים פון ויאמינו בד’ ובמשה עבדו איז די נקודה אז מדארף גלייבן אין משה רבינו’ס נבואה און שליחות מן השמים. שפעטער ביי קבלת התורה האבן מיר מקבל געווען די תורה און פון דארטן איז זיך נתפשט משה בכל דור ודור דורך די מורשי התורה. דאס האט קיין שייכות מיטן מאכן דעם צדיק פאר אן עצם אדער א ממוצע אדער א שיתוף. קיין שייכות. דאס זענען גע’גנב’עטע לשונות וואס האבן א גאר אנדערע באדייט אין איר ארגינעלע פלאץ.
ווייטער, איבער די זכותים פון צדיקים אין הימל און סייעתא דשמיא איז דאך ווייטער פשוט וואס מיר טרעפן איבעראל; אין הקב”ה מביא תקלה לצדיקים וכו’ רגלי חסידיו ישמור וכו’ וכו’.
ווייטער, די העכערע מיסטישע אמונת צדיקים בינעך נישט זיכער, אין תורת הנגלה טרעף איך נישט דערפון. מיינע זיידעס האבן זיך גארנישט געקאכט אין דעם און גארנישט גערעדט דערפון דעריבער שפיר איך זיך נישט מחיוב עס צו מבאר זיין, ווייל כבין באמת נישט קיין מבין אין עס.
ג. החילוק הברור בין אמונה בד' בתורתו ובנבואה ובצדיקים לבין שיתוף וממוצע ח"ו
אמונה פשוטה??! אמונה פשוטה מיינט אז "איך" טיעף אין דער ערד באשר אני שם קען אנקומען צום אייבערשטן גלייך אן קיין ממוצע. טאמער איינער פרעדיגט ממוצע'שאפט בתורת הכרח צוצוקומען צום אויבערשטן טייטשט דאס עבודה זרה בשיתוף פשוט פשט.
אני מאמין בנבואת משה רבינו באדייט גאר עפעס אנדערש, דאס באדייט אז איך בין מקבל די מעסידזשעס פונעם אויבערשטן כביכול דורך אונזערע רבי'ס ארויף ביז משה רבינו, און דערמיט גלויב איך אין כל התורה כולה המסורה לנו!
אבער! פון מיך ארויף צום אויבערשטן שטייט גארנישט אינדערצווישן, ויחי ההבדל. בעיסיק בעיסיק עקרי הדת!!!
קענסט זיין א פרומער חסידישער איד און זיין אן עובד עבודה זרה!!
אמונה פשוטה באדייט דייקא זיין א פשוטער איד וואס רעד צום אויבערשטן און דינט דעם אויבערשטן דירעקט אן קיין ממוצע! אלעס אנדערש איז היפך אמונה פשוטה!
סאיז א ריזן חילוק צו דערציילן וויאזוי כביכול טיילט אויס די שפע און אז דער צדיק איז ווי א צינור וכדומה ביזן זאגן אז דער צדיק איז אן עצם און אז דער יחיד האט קיין ביזנעס מיטן אויבערשטן פערזענליך אן קיין צדיק אלץ ממוצע.
סאיז א ריזן חילוק צווישן די טעקניקלס וויאזוי גא-ט ב"ה פירט זיך זיין וועלטל (מיט שליחים וצינורות וכו’ וכו’) ביזן זאגן אז א איד דארף א ממוצע.
ממוצע איז עבודה זרה בשיתוף! ואין בזה חולק.
יעצט אויב וועסטו מיר ברענגען פון קבלה אדער חסידות נגד הש”ס והראשונים דאן דארף מען ציקנייטשן די קבלה וחסידות און נישט די נגלות התורה. ופשוט הוא עד למאוד! אנדערשווייז קעמיר זיך שוין איינשרייבן אין די כת השבתאים אדער גאר מיט יאשקעס פאלאוערס, חס וחלילה