ענינים ומכתבים מהצדיק ר' אשר פריינד זי"ע

[פשוט און גראד]

מתוך אמרות קצרות שאמר רב אושר זצ"ל בשנת תשל"א (נכתב ע"י הרי"פ)

*תפילה מתוך אהבת ה'*

ככל *שמרבה האדם בתפילה כן תפילתו תתקבל* ולא תחזור ריקם, כי עצם ריבו התפילה כוחו לעורר חמלת אבינו שבשמים.
משל למה הדבר דומה, בן המבקר רבות אצל אימו, עצם ריבו הביקורים וההתעניינות בשלומה נותנת לאמא תחושה נעימה שהבן אוהב אותה מפני שאוהב אותה.
כי בהיותו ילד קטן יכולתי לחשוב שמבקר את האמא כדי לקבל ממנה מה שמסוגלת לתת, ועכשיו שהוא התבגר ועומד על רגליו ובכל זאת ממשיך לבקר הרי זה מוכיח על כולנה שאוהב אותה מחמתה ולא מחמתו.

כן העניין בתפילה לאבינו שבשמים, אם מתפללים אליו רק במצב של מצוקה אין בתפילה כל הוכחה שאכן התפילה באה מתוך אהבת ה', אבל כאשר *מרבה בתפילה* ומתוכם בזמנים שאינו חש במצוקה מיוחדת, *תפילות אלו מגלות למפרע שבכל יום בכל עת ובכל שעה תפילתו באה מתוך אהבת ה' בתמימות.*
עצם ריבוי התפילה מעוררת גילוי אור *והשגחה הפרטית* בנוסף לתוכן התפילה, על זה נאמר עוד טרם יקרא ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע.

(חברותא)

[פשוט און גראד]

סיפור
*אתם חוזרים לכאן*


זה היה במוצאי שבת חורפי במיוחד, בשנותיו האחרונות של מו"ר ר' אשר זיע״א.
שני חברים נכנסו אל חדרו, ובפיהם שאלה:
"אנחנו מבקשים לנסוע הלילה למירון. נאסוף עוד חבר בדרך, ומשם נמשיך בדרכנו."
רבי אשר נשא אליהם מבט שקט ובוחן, והשיב בשאלה שנראתה תחילה כתמוהה, כמעט לא שייכת:
"אתם חוזרים לכאן?"
"לא," ענה אחד מהם בפשטות, "אנחנו יוצאים עכשיו ונוסעים למירון."
אך רבי אשר לא הרפה. חזר על שאלתו:
"אתם – חוזרים – לכאן?"
החבר חייך קלות, מנסה להסביר: "לא, ר' אשר, אנחנו רק יוצאים... למירון."
אך גם בפעם השלישית, ר' אשר, בקול שכולו שלווה אך מלא משמעות, שב ושאל:
"ואתם – חוזרים – לכאן?"
החברים, שראו את ר' אשר מתעקש לא הבינו מדוע ועל מה אך השיבו:
"כן, כן ר' אשר, אנחנו חוזרים."
רק השיבו, ומיד השיב להם ר' אשר בברכה חמה:
"סעו לחיים ולשלום."

לאחר שצויידו בברכתו האיתנה של רבי אשר, יצאו החברים לדרכם — אל מחוז חפצם, הר מירון.
ובאותו זמן, אף רבי אשר עצמו נסע עם החברים לציונו של דן בן יעקב — מקום אליו נהג לעלות רבות, ובייחוד במוצאי שבתות.
לאחר שחזרו מהקבר, שרר בחוץ קור עז וגשמים כבדים היכו ברחובות.
הרכב עצר מול הבית, אך ר' אשר סירב לצאת.
בלי הסבר, מבלי לומר מילה, נותר לשבת במכונית.
הגבאים ניסו לשכנעו, הפצירו בו שוב ושוב שייכנס פנימה אל הבית החם - אך הוא סירב, כאילו ממתין לדבר מה.

נחזור אל החברים, שיצאו לדרכם כשהם נושאים עמם את ברכתו של הצדיק:
מזג האויר כמו שסיפרנו היה סוער הגשם לא חדל, הרוח סערה, והכביש הפך חלקלק ומסוכן.
טעות קטנה של הנהג הספיקה – והרכב החל להיטלטל, מתנגש בגדר אחר גדר, מתהפך ומתרסק באורח קשה.
אבל כנגד כל הסיכויים — החברים יצאו מן הרכב כאילו בידי שמיים הוצאו, ללא פצע, לא שבר, וללא שריטה.
כוחות ההצלה והמשטרה שהגיעו למקום הביטו במראה בתדהמה:
"זה בלתי אפשרי," אמרו, "לא ייתכן שאדם יצא חי מרכב כזה, לא כל שכן שלם."

מיד התקשרו החברים לגבאו של ר' אשר ואמרו לו:
"תודיע לר' אשר שהייתה לנו תאונה... אבל יצאנו ממנה בשלום, בלי פגע."
כשרק סיפרו לגבאי את שאירע, נשמע קולו של ר' אשר :
"עכשיו אני יכול להיכנס הביתה."

כששבו החברים לירושלים, לא אחרו לפקוד את ביתו של ר' אשר.
הם נכנסו לחדרו , יושבים מולו בדיוק כפי שישבו באותו מוצאי שבת.
ר' אשר הביט בהם, חיוך קל עולה על שפתיו, מבטו צופן סוד ואמר:
חזרתם לכאן...

(קול אמרי אשר)

[פשוט און גראד]

*השפל באמת*
אמר רב אושר זצ"ל:

הדרך שאנו מדברים היא הדרך *שהלכו הצדיקים האמיתיים* כמו דוד המלך ע"ה, רשב"י וחבורתו, רבי עקיבא ועוד.
שאל אותו אחד השומעים: *איך אנו יכולים* ללכת בדרך של צדיקים אמיתיים כאשר אנו שפלים ונבזים?

ענה רב אושר:
אדרבה, כל גדולתם של הצדיקים האמיתיים שהם *בביטול האמיתי כלפי הרבש"ע*,
כך שדרכם כה פשוט *שכל אחד ואחד יכול ללכת בדרך זו.*
*ואין הבדל* בין זה שרואה את עצמו שפל לזה שבמציאות הנהו שפל.


(מתוך אמרות קצרות שאמר רב אושר זצ"ל בשנת תשל"א)
נכתב ע"י הרי"פ. - חברותא

[פשוט און גראד]

"*וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב..... יְשַׁלֵּם*"

ביום בשנת תשמ"ו, יצאתי בנסיעה שגרתית ברחובות ירושלים הגעתי לצומת, האור ברמזור היה ירוק כשהתקרבתי, בעוד גלגלי הרכב ממשיכים במסלולם, *התחלף האור מירוק לכתום*.
כבר לא היה טעם לבלום; לא זה המקום שבו עוצרים.
אך ממרחק, זוג עיניים חדות עקבו. ניידת משטרה, שבדיוק עמדה במרחק-מה, החלה בתנועה. זמן לא רב חלף – וכבר מצאתי את עצמי בצד הדרך, מול שוטר חמור-סבר.
– "אתה יודע למה עצרתי אותך?" שאל.
– "לא," עניתי.
– "*עברת באדום.*"
– "לא עברתי באדום," השבתי. "האור התחלף לכתום בדיוק כשהייתי כבר בתנועה *לא עברתי באדום*."
הוא הקשיב, הינהן, ואמר: "אני רושם דוח."
"אם כך," ביקשתי, "רשום לפחות שעברתי *בכתום, לא באדום*."
הוא הבטיח.
אך כשנתן לי את הדוח לחתימה – ראיתי *את האדום זועק מבין השורות*. שאלתי אותו: "אבל אמרת שתכתוב *כתום!"*
הוא משך בכתפיו. "תסביר את זה בבית המשפט," אמר ביובש, והושיט לי זימון לבית משפט.
ניגשתי לר' אשר. סיפרתי לו את אשר אירע, והוא אמר:
– "*מתי המשפט ?*"
– "בעוד כמה שבועות."
– "*בבוקר של אותו יום, בוא אליי.*"
כך עשיתי. התייצבתי בפניו ביום הדין – לא של שמיים, אלא של אדמה.
ר’ אשר הביט בי ואמר:
– "מה אתה יכול לעשות? *תגיד את האמת!* תאמר: "*אני מודה*", ותוסיף:
"*אבל מה אני יכול לעשות אני בסך הכול בשר ודם, עפר ואפר !*'
תגיד את זה בקול, ברור וחזק, *שכולם ישמעו.*"

הגעתי לבית המשפט...
שורה ארוכה של נהגים, עיניים טרוטות ועצבים חשופים. אחד אחרי השני עמדו מול השופטת: דוחות, קנסות, שלילות. כשראיתי את הקשיחות של השופטת, רץ לי בראש "*מי יודע מה מחכה לי*".
ואז קראו בשמי..

עמדתי.
התובע הקריא את כתב האישום : "הנאשם עבר ברמזור אדום... בתאריך כך וכך..."
השופטת שאלה:
– "*מודה או לא מודה*?"
ואני, כפי שלימד אותי ר' אשר, אמרתי:
"*אני מודה זה האמת. אבל מה אני יכול לעשות? אני בסך הכול בשר ודם – עפר ואפר."*
ה' נתן לי כוח ואמרתי את זה חזק *וכולם שמעו.*
רגע של שקט נפל באולם. ואז השופטת דפקה על השולחן ואמרה:
"*עפר ואפר – ישלם 45 שקלים קנס.*"
התובע ניסה, לבקש לדבר. אבל השופטת לא הסכימה לשמוע אותו רק אמרה:
"*הנאשם הבא...*"

(הרב אברהם הררי שליט"א - קול אמרי אשר)

[פשוט און גראד]

שיחה של רב אושר זצ"ל זיע"א.
תשל"א (נכתב ע"י הרי"פ כפי הבנתו).

-- *שכל הנעלם מכל רעיון* ---

הקדמה:

*הערת הכותב*: שיחה זו נאמרה ע"י הרא"ש באחד מסדרת מפגשים של חברים שהתאספו מידי שבוע (בערך) בהוראת הרא"ש.
באחד המפגשים השתתף הרא"ש והעביר את השיחה המצ"ב שנכתב בעת השיחה}.


... זה כמה חדשים שאנו מתאספים,
אנו צריכים לשאול את עצמנו *מה מטרת המפגשים*?
והאם החברים יודעים לנצל את המפגשים *ולקחת מהם דרך וכיוון לקיום המטרה אשר למענה ירדנו לעולם השפל הזה*?

הקב"ה הוא *שכל הנעלם מכל הרעיון,* הקב"ה אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל.

והאדם מחמת חטא עץ הדעת נתגשם באופן כזה שלא יוכל בשום אופן לראות השכינה כמו שכתוב "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי".
אם כן מתעוררת שאלה איך הקב"ה דורש מאתנו *להיות דבוק בו יתב"ש* למרות שלא ניתנת לנו האפשרות לחזות בנועם ה' מחמת ההתגשמות מאז חטא אדם הראשון?

אמנם כן כל אחד מאיתנו נדרש להיות דבוק בהשי"ת מתוך הכרה ברורה שה' הוא האלוקים, למרות ש"לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", *ואיך נעשה זאת ?*

(חברותא)

[פשוט און גראד]

הפסקה לרגע לענייני דיומא.

-- רבי שמעון בר יוחאי ---


אחד שאל את ר' אשר זיע"א  מי  היה גדול ביותר רבי עקיבא או רשב"י ??
ענה לו על אתר: בודאי רבי עקיבא שהוא היה רבו דרשב"י כידוע.
הוסיף אותו אחד לשאול:
ומדוע זכה הרשב"י לגילויים כאלה, מה שלא מצינו לכאורה אצל רבו ??

נענה ר' אשר ואמר לו:
בגלל י"ב השנה שהי' טמון במערה בפקיעין מתוך יסורים ופצעים  על כל גופו.
יסורים אלה צירפו וזיקקו אותו לדרגה עילאית כזו שזכה למה שזכה, ואילו רבו רבי עקיבא הגיע לדרגה זו בסוף חייו אחרי מסרקות הברזל שלו שאז יצאה נשמתו באחד.
שהכוונה שהוא עצמו נשאר אחד, היינו כי ביטל את עצמו בשעה זו לגמרי  ממש אין ואפס עד שחזר לתוהו ובוהו  של הקב"ה ונכלל בקדושה עצמה באחד ומיוחד.

הוסיף האיש והקשה:
ומדוע נוהרים רבבות אנשים לציון הרשב"י במירון זה  מאות שנים ואילו את ציונו של רבי עקיבא במרומי טבריא פוקדים רק מעט??

אמר לו ר' אשר: כי רשב"י היה בתוך העם שירד אליהם וצרכיהם, וכך נשאר  גם אחרי הסתלקותו לעולם העליון, בבחינת מה הוא לכל אף רבי שמעון לכל.

מאידך היה רבי עקיבא במעלה הגבוהה ביותר והעם לא היה לו מגע אתו מרוב פרישותו וקדושתו העליונה.
ומסיבה זו יש להבין את העובדא שמתו כ"ד אלף תלמידיו והוא לא עזר להם שלא יספו במגיפה זו.

כאן הזכיר גם מה שאמרו המקובלים
שכ"ד אלף  אלה היו גלגול נשמות
"ארבעה ועשרים אלף" (בלק כה, ט) שמתו במגיפה.
(א"א - 51)

[פשוט און גראד]

המשך הפסקה לרגע לענייני דיומא.

-- *רבי שמעון בר יוחאי* ---

*כל התורה כולה מלמדת את המציאות של יחוד הוי'*,
*דהיינו ייחוד של האדם בגוף עם הרבש"ע* .
ובכל הדורות היו יחידים שזכו להגיע לכך שעליהם אמר רשב"י " *ראיתי בני עליה והם מועטים* " ,
כמו רשב"י שהיה עלמא יחידאה בבחינת גוף, והיה שליט בעליונים ובתחתונים שהקב"ה גזר גזירה והוא ביטלה,
ולכן נמשכים אליו כ"כ הרבה אנשים.

וכמו רבי עקיבא שלא הרגיש את המסרקות של ברזל, מפני שהגוף הבהמי נעלם בחינת דומיה, ועל ידי זה נעשה "אחד",
ו"יצאה נשמתו באחד" , דהיינו שנהיה אחד בבחינת גוף. והם פרסמו את " *א-ל מסתתר בשפריר חביון השכל הנעלם מכל רעיון* ".
כמו *רבי שמעון שגילה את הנסתר שבתורה.*
כל התורה הכתובה היא *נעלמה* , ולמרות שרבי שמעון בזוהר גילה קצת מן הנסתרות שבתורה עדיין היא נשארה נעלמה, והגילוי הוא רק בכדי לשׂבר את האוזן.
*והאדם צריך להשיג את התורה, דהיינו להכיר שהתורה היא קדמון לכל דבר, שהרי "קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד אינון* " (זוה"ק ויקרא עג.)

(אמרי אשר שיחות - פר' מטות מסעי תשל"ב)

[פשוט און גראד]

*לכבוד התנא האלוקי*
*רבי שמעון בר יוחאי*


מסופר על *האדמו"ר מרוז'ין זיע"א*
שפעם אחת הגיע אליו אחד מתלמידיו
ואמר לו: "*רבי, אתה יודע היכן הייתי?*
הייתי *בל"ג בעומר בציון של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי!"*

אמר לו הרבי: תתאר לי את השמחה הגדולה במירון בל"ג בעומר.

אמר לו התלמיד:"רבי.. *בפנים יום הכיפורים*, בתפילות נוראות ,בכיות ותחינות כלפי שמיא.
*בחוץ שמחת תורה*, שמחה וריקודים ואש יוקדת עד לב השמים"

ועוד,
מובא בספר כבוד מלכים להר"ש העליר אב"ד צפת ו"ת וזה לשונו:
..מעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותם ראו וסיפרו להם כי הרב הקדוש *רבי חיים בן עטר- אור החיים הקדוש* זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיר הקודש צפת ת"ו, *וכשעלה למירון לתחתית ההר שעולים משם אל המקדש*, ירד מהחמור *והיה עולה על ידיו ועל רגליו וכל הדרך גועה כבהמה וצועק: היכן אני השפל נכנס למקום אש שלהבת , קוב"ה וכל פמליה של מעלה הכא וכך נשמות הצדיקים שמה*, ובעת ההילולא היה שמח שמחה גדולה, והוא בעצמו כמה בגדים יקרים *לכבוד הרשב"י זיע"א*, וגם הזקנים הספרדים פה ידעו ושמעו מזה"

וכך אומר הזוהר הקדוש:
אֶתוּ ר' חִיָּיא וְר' יוֹסֵי, אִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ, וְנָשְׁקוּ יְדוֹי, וּבָכוּ וְאָמְרוּ:
מַאן יָכִיל לְמִפְתַּח תַּרְעִין דְקַרְתָּא קַדִּישָׁא, וּמַאן יָכִיל לְאַתְקְנָא דַּרְבִּין דְּשׁוּרֵי, *דָּא רְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, דְאִיהוּ פָּתַח תַּרְעִין דְרְנֵי דְּחָכְמְתָא*, וְאִיהוּ אַתְקִין דַּרְגִין עַלָּאִין, *וּכְתִיב יִרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן, מַאן פְנֵי הָאָדוֹן ? דָא רְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי.*

ישועת ה' כהרף עין!

ל"ג שמח.

[פשוט און גראד]

חוזרים חזרה.

שיחה של רב אושר זצ"ל זיע"א.
תשל"א (נכתב ע"י הרי"פ כפי הבנתו).

-- *שכל הנעלם מכל רעיון* ---

הקדמה:

*הערת הכותב*: שיחה זו נאמרה ע"י הרא"ש באחד מסדרת מפגשים של חברים שהתאספו מידי שבוע (בערך) בהוראת הרא"ש.
באחד המפגשים השתתף הרא"ש והעביר את השיחה המצ"ב שנכתב בעת השיחה}.


... זה כמה חדשים שאנו מתאספים,
אנו צריכים לשאול את עצמנו *מה מטרת המפגשים*?
והאם החברים יודעים לנצל את המפגשים *ולקחת מהם דרך וכיוון לקיום המטרה אשר למענה ירדנו לעולם השפל הזה*?

הקב"ה הוא *שכל הנעלם מכל הרעיון,* הקב"ה אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל.

והאדם מחמת חטא עץ הדעת נתגשם באופן כזה שלא יוכל בשום אופן לראות השכינה כמו שכתוב "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי".
אם כן מתעוררת שאלה איך הקב"ה דורש מאתנו *להיות דבוק בו יתב"ש* למרות שלא ניתנת לנו האפשרות לחזות בנועם ה' מחמת ההתגשמות מאז חטא אדם הראשון?

אמנם כן כל אחד מאיתנו נדרש להיות דבוק בהשי"ת מתוך הכרה ברורה שה' הוא האלוקים, למרות ש"לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", *ואיך נעשה זאת ?*

(חברותא)

[פשוט און גראד]

חוזרים חזרה.

שיחה של רב אושר זצ"ל זיע"א.
תשל"א (נכתב ע"י הרי"פ כפי הבנתו).

-- *שכל הנעלם מכל רעיון* ---

הקדמה 2:

אמנם כן כל אחד מאיתנו נדרש להיות דבוק בהשי"ת מתוך הכרה ברורה שה' הוא האלוקים, למרות ש"לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", *ואיך נעשה זאת ?*

על ידי הכרה ברורה במציאות העצמי *ומבשרי אחזה אלקי*.
ככל שנכיר יותר את עצמנו נוכל באמצעותה להיות דבוק להשי"ת כי ניטיב להכיר *שלית לי מגרמי כלום וכל מה שנעשה הוא רק בהשפעת מסובב כל הסיבות*.

אליבא דאמת *כל אחד רשאי ומסוגל* להגיע לידי הכרת מציאות הבורא מתוך הכרת מציאות העצמי *ובכל זאת - רק מעטים הם שמגיעים לידי הכרה* זו מפני שבני האדם אינם מוכנים לצאת מעצמם ולהתחבר עם הסובב אותם.

הם כל הזמן רוצים לחוש עצמם ואת פעולותיהם ומכיון שלא מסוגלים לצאת מעצמם הם גם לא מסוגלים להתחבר אל ההכרה במציאות הוי' ברוך הוא *אין עוד מלבדו.*

הרא"ש הטעים את דבריו מתוך הנאמר בתורה בהוראת הקב"ה לאדם הראשון. "*מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל*".
שני צווים ניצטוו אדם וחוה, האחד לאכול מכל עץ הגן והציווי השני *שלא לאכול מעץ הדעת.*
הרא"ש הסביר *שכל עץ הגן* הכוונה לכל בני האדם הנמצאים עלי אדמות במשך כל הדורות *ועץ הדעת הכוונה לעץ המכוון לאני (לאינטרסים העצמיים)*,
לכן צוה הקב"ה לאדם וחוה ואמר להם אדרבה מכל עץ הגן אכול תאכלו כי עי"ז *תטיבו להבין את הזולת,* אבל עץ הדעת לא תאכלו כי ביום אכלכם *אתם תחשבו רק על עצמכם* ולא תשכילו להבין את הזולת *ובודאי שלא תגיעו לידי הכרת הבורא מתוך התבוננות על הבריאה הנפלאה.*

(חברותא)

[פשוט און גראד]

שיחה של רב אושר זצ"ל זיע"א.
תשל"א (נכתב ע"י הרי"פ כפי הבנתו).

-- שכל הנעלם מכל רעיון ---

המשך:
מכיוון שהאדם הראשון נכשל ואכל מעץ הדעת וגרם להתגשמות ולכך שאינו מסוגל לחשוב על הזולת ,
הדרך לכך להתקרבות בורא הוא ע"י התבטלות מוחלטת אל הרבש"ע במציאות האמונה הפשוטה , דהיינו לא לרצות להבין ולא להשכיל וכל שכן לא לראות ולא להמחיש, רק לחיות עם האמונה הפשוטה .

וכאשר יחיה באמונה פשוטה אז יתנוצץ האור של הכרת הבורא למרות חטא עץ הדעת, כי כוח האמונה הפשוטה מוציא את האדם מהשפעת הטבע וּמְחַבְּרוֹ ישירות אל דביקות בורא.

דוד המלך ע"ה ורבי עקיבא משמשים דוגמא איך ניתן להגיע להכרת מציאות הבורא מתוך שיפלותם בכוח האמונה הפשוטה.
גם רבי עקיבא וגם דוד המלך היו עסוקים כל ימי חייהם בהכרת השפלות , דוד המלך באמרו "וְחָטָאתִי נֶגְדִּי תָּמִיד" ורבי עקיבא באומרו כשהיה עם הארץ כאשר ראה תלמיד חכם היה רוצה לנשוך אותו כחמור.
ההבדל בין רבי עקיבא לדוד המלך היה שרבי עקיבא ראה את עצמו לאחר החטא, כי עיקר החטא שלו היה בהיותו עם הארץ, וגם בהיותו תלמיד חכם לא שכח איך שהיה נראה בתקופת היותו עם הארץ.
אבל דוד המלך ראה את עצמו במציאות של חטא כמו שהעיד על עצמו באמרו "וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" כלומר שהוא כולו חטא,
וקיים "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד"

(חברותא)

[פשוט און גראד]

שיחה של רב אושר זצ"ל זיע"א.
תשל"א (נכתב ע"י הרי"פ כפי הבנתו).

-- *שכל הנעלם מכל רעיון* ---

ממשיכים פנימה לעומק הענין:

אין הבדל מהותי בין הָרְאִיָּה של רבי עקיבא לבין הָרְאִיָּה של דוד המלך, העיקר הוא להיות *בהכרת השפלות ולהיות באמונה פשוטה* , אז מגיעים לדבקות בורא *מבלי שהאדם ירגיש בדבר כלל.*
כאשר נשאל את רבי עקיבא ואת דוד המלך על דבקותם בהשי"ת התשובה שלהם תהיה *שהם רחוקים מהדבקות האמיתי,* אבל אנו רואים את הגדלות של רבי עקיבא ושל דוד המלך בזה שבלי שום ספק הם דבקים בהשי"ת.

העובדא שבמשך כל הדורות מאז ועד עתה השמות של רבי עקיבא ודוד המלך לא יורדים מפיהם ומשפחותיהם של בני ישראל, ואם לא היו דבקים בהשי"ת, זכרם היה נשכח מזמן *וכל דבר רוחני הוא למעלה מן הזמן* וממילא לא נשכח.

כבר אמרנו שבכוח האמונה הפשוטה ניתן להתחבר מהשפלות העצמית אל דבקות הבורא למרות שהתגשמנו *בעקבות חטא עץ הדעת* .
אולם אל לנו לשכוח שאי אפשר להתחמק בשום אופן *מאותו נחש הערמומי שמנסה ללכוד אותנו בכל עת.*
*לגבנו דבקות הוא מציאות אבא והנחש הערום הוא מציאות אמא.*
וכמו שהאבא ואמא המה ביחד יוצרים את התולדות,
כך *מציאות "הויה" ומציאות "הנחש"* המה היוצרים ביחד את *מבנה האדם המורכב משפלות עצמי ומהכרת גדלות הבורא.*
על כן אנו צריכים תמיד לזכור את הנחש ולחיות עם המציאות הזאת.

(חברותא)

[פשוט און גראד]

שיחה של רב אושר זצ"ל זיע"א.
תשל"א (נכתב ע"י הרי"פ כפי הבנתו).

-- *שֵׂכֶל הַנֶּעֱלָם מִכָּל הָרַעֲיוֹן* ---

סיום:

*..רבי שמעון בר יוחאי אמר* : "ראיתי בני עליה ומועטין הם" ואכן מעטים הם הצדיקים שהמחישו את הקדושה *מתוך הכרת השפלות האמיתית* ובהכרת התגלות האלוקות (של מסובב כל הסיבות) באמצעות הסיבות שהם בבחינת וראית את אחורי ופני לא יראו שהכוונה לקליטת הסיבות). בכח הצדיקים האלו *אנו פשוטי העם מחזיקים מעמד* כי בהם אנו נאחזים כרשב"י, רבעי עקיבא ודוד המלך ועוד.

רבים מאיתנו *טועים וחושבים* שניתן בקלות להיות מחובר לרבש"ע, הם פשוט לא שמים לב *שהקב"ה בהעלמה* - שכל נעלם מכל הרעיון.
והם חושבים שמצליחים להיות קשורים אל בורא העולמים כל אחד כפי ההשגה שלו, הם מאמינים שזוכים להשיג השגות בקדושה, ואני אומר לכם *שזה שקר גמור הם פשוט עובדים את ההרגל של עצמם.*

הם נמצאים *במצוות ה' מלומדה* וקוראים לזה דבקות בורא. הדרך להגיע לדבקות בורא האמיתית הוא על ידי זה שמוכנים לצאת מהסיבת ולהיות בדבקות בורא דהיינו ל *קחת את הסיבה ולהעבירו אל הנסובב בביטול מוחלט.*
ואם האדם מוכן להיות עובד ה', רק כשיש לו תענוג, האם הרגיל טבעי כזה ייקרא יציאה מהסיבה אל המסובב?

רב אושר פנה אל החברים בבקשה *שלא לתת לרמות את עצמנו* , אלא להכיר את השפלות האמיתית ולהיות קשור לרבש"ע - שֵׂכֶל הַנֶּעֱלָם מִכָּל הָרַעֲיוֹן - בכוח האמונה הפשוטה *ובכוח התחברות לצדיק האמת* אשר משמשים עבורנו אור ודרך איך *לעבוד את ה' באמת* ולא לקחת את הסיבות כאמצעי להתרגשות העצמית ולהשגת תחושה נעימה מעין " *שמנת עבית כסית* ".
צדיק אמת ילמדנו איך שניתן ל *העביר את הסיבות למסובב* ואיך להיות במציאות שלית לי מגרמי כלום וממילא כל פעולה שעושה מרגיש בזה שהוא כוח הבורא ברוך הוא.

*העבודה בדרך זו קשה מאוד* , כי בני האדם אינם מוכנים להתנתק מההרגשה העצמית ולמרות ידיעתם שלא יוצא מזה שום תועלת, ולמרות שהמציאות שאנו רואים שהאחיזה בהרגשה העצמית והרצון כביכול להגיע להשגות מתוך הראיה הטבעית ומתוך ההרגל היום יומי מגיעים לתוצאות הפוכות לצעוק "קצתי בחיי" כי מגלה בחייו הטבעיים את החיים הבהמיים *שהוא בחינת נחש - בחינת עץ* הדעת שבירת הכלים וכו'.

אז למה לנו כל זה הרי במקום להתחבר לאמא נחש ניתן להתחבר לאבא מציאות הוי' דרך הכרת השפלות ודבקות הבורא *בכוח האמונה הפשוטה ובכוח ההתחברות לצדיק אמת.*

(המשך יבוא בע"ה)

(חברותא)

[פשוט און גראד]

בעקבות השיחה שבוע שעבר.
פנו חברים כאן מהקבוצה,
איך מתחילים? מה עושים? לאן נלך? איה "הדרך"

להלן מכתב הרב זיע"א זצ"ל.

סבלנות, *בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו*.

---מכתב קכח---

לכבוד ידידי וחביבי...

שמחתי לקבל מכתבך בו אתה מביע ערגון נפשך *לידיעת דרך האמונה הפשוטה* ועל דרך המאבק לקנותו *ושתכלית ידיעתה שלא נדע.*

כי מי אשר ימלאו לבבו להתברך לאמר כי הנה ידעתי ובאתי שעריה, הרי ברור הוא הדבר שלא בא בכלל שעריה *וכי לא נגע אפילו אפס קצהו.*

כדי להכיר את האמונה כדי *לעמוד על סודה* ולהיות אתה, חייב האדם קודם כל להכיר את עצמו את *מהותו העצמי את האין שלו*, וכי הוא חשוף לכל מיני סכנות של טבעו המוליכו שולל בדמיונות שווא ושם חושך לאור ולהיפך, כמאמר הכתוב "מבשרי אחזה אלו-ה".
*מהבשר הזה* רדוף תענוגות וחומר עכור אכיר את בוראי שיצרני להיות לבוש כדי להגיע אליו, דרך המאבק הבלתי פוסק עם עצמו ועם נטיותיו הטבעיים שבא עמם בשעה שיצא לאוויר העולם.
*וניתן לאדם לעלות על דרך המאבקים עם עצמו*, ע"י אותו כוח שמסר לנו *הקדוש ברוך הוא* בפי חכמינו ז"ל, "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם", האדם אינו מסוגל לעשות אלא להטות לבבו לנקודת הבחירה *לבחור בטוב בכל אמיתות לבו*, כל השאר נעשה מעצמו ע"י מי שבראהו ע"י הסיבות הוא מתגלה בהן חדשים לבקרים, "כי לא יראני האדם וחי", "ופני לא יראו".

ועל דבר זה עצמו ניתן לאנוש הבחינה של הבחירה, בשעה שעושה ופועל פעולותיו ואף יהיו מעשים טובים בעצם מהותם, הסכנה הצפונה בהם שמא ייחס זאת לעצמו לכשרונו וגדלותו, ואם אפילו יתברך בלבבו לאמר כי ה' עזר לו בפעולותיו, *אין אלו אלא מס שפתיים מתוקות,* כי אז ידמה בדעתו כי גם פעל פעולותיו מתוך שפלות שאינה אלא *שפלות מדומה ותרמית יצרו*.
כי הוא רק מדבר ממציאות הרחמים והנה הוא נפרד ממציאות הקדושה והוא מגשם את פעולותיו מתוך שחי תמיד כמעט בלא יודעין עם גדלותו ולא מתוך שפלות האמיתי היא השפלות הפשוטה שהוא מרגיש בכל רגע מחייו ובכל מאמצי חייו את מציאות הרחמים, בבחינת מה שאמר דוד המלך ע"ה "לולא ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי".

ובכל נשימה ונשימה שהוא חי הוא מפחד פחד עולם שלא ינתק ברגע קט קשרו עם מציאות בוראו שחי עמו "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי" אשר כך ביטא דוד מלכא משיחא *דביקותו בבורא יתברך.*

*וזו היא בחינה האמונה הפשוטה בחינת התפשטות הגשמי ע"י הפחד, הפחד בעצמו הוא התפשטות הגשמי ועל ידו יזכו למדרגות הגדולים* שחיו כך במשך כל ימי חייהם שתמיד התייראו שלא ינותקו ממציאות הבורא שהיא האמונה הפשוטה שכל כולה בהעלמה.

אני מלא תקווה *שאם יהיה רצונך חזק ותבקש את האמונה כמי שמבקש את החיים תמצאה בוודאי*, כי הקב"ה בכבודו ובעצמו יזמין אותה אליך הלא לתכלית זאת בראך להיטיב עמך ולקרבך אליו להיות *נושא מרכבת השכינה ע"י שאווה להיות לו דירה בתחתונים דייקא.*
ו"גם שם ידך תנחני", גם באמריקה הרחוקה *אם תרצה באמת*, תזכה לכל המדרגות של הגדולים שחיו כך והיו מקושרים עם בוראם והתענגו על נועם זיוו בלי שום מסך מבדיל.

ומקרב לב אני מאחל לך שיהיה לך הדעת השלימה ושלימות דעת נכונה באמת *שתילחם עם עצמך והמלחמה הזאת אינה נפסקת לעולם,* כי על ידה תזכה לחיי נפש מלאים "ואז תבין יראת ה' " עד שתגיע דרך כל הדרגות לאהבה של אין סוף ויראת הרוממות של אין סוף, ובכל ליבי אני מתפלל שתזכה להגיע לכך.

(אמרי אשר מכתבים)

[פשוט און גראד]

-- *סיפור* --

סיפר אחד מזקני החבורה,
שבצעירותו ר' אושר היה יוצא מביתו בשבת לפנות בוקר עם כמה מהחברים להתבודד בגן סאקר ובדרך היו מצטרפים עוד כמה, וכשהיו מגיעים למקום.
ר' אושר היה אומר כמה מילי חיזוק ואח"כ כל אחד יוצא להתבודד עם קונו.

באחד השבתות בדרך חזרתם שמעו יהודי זועק בקול גדול "שאבעס" זעקה המביעה מחאה על חילול שבת בפרהסיה.
הרהר ר' אושר ואמר לחברים:
" *ה' מעורר אותי בעניין השבת הקדושה שלי שצריכה חיזוק דרך הצעקה של היהודי הזה*" .
לאחר מכן ראו מכונית נוסעת אמר להם:
*ראיתם שה' מראה לי את מצב השבת שלי דרך הפגם של זה שנוסע* כי אם הייתי מושלם בזה לא הייתי נצרך לראות את המכונית נוסעת.."

[פשוט און גראד]

*עבודת המידות? עבודה עצמית!*


בהמשך לעבודת המידות בנושא *ה"סדר" אצל ר' אושר.*
ר' אושר היה מאוד מסודר.
*הסדר לא נבע מטבע עצמי,* או רגילות החיים מה שאנו אוהבים לכנות 'חינוך מבית', אלא *מעבודת המידות-מחלקת "עצלות".*
לכן ההתייחסות לכך הייתה עבודת קודש *גם בפרטים הקטנים* שאין אדם שם על לב, הרי אם אני רגיל להטעין את הפלאפון במדף ליד המיטה כל לילה, מה הסיכויים שכשאסיים את הטעינה אחזיר את המטען למקומו בארון?
יש שֶׁיַּעֲנוּ בהגינות, לא אשיב, למי זה מפריע שהוא מונח שם?!
ויש שבאמת יחזירו למקום *אבל לא מהתבוננות* אלא מהרגל החיים.

לא כך אצל האדם *השלם עם קונו* ורואה אותו בכל מציאות החיים, כי הרי אם ה' מנחה אותי בכל תנועה *לראות את המציאות שלי*, אזי המטען לא חוזר כי אני עצלן והתירוץ הוא כנ"ל, (המטען הוא רק דוגמה)...

ראינו אצלו שללכת לישון בלילה זה לא כי אני עייף אלא כי כך צריך להיות, לכן *'קריאת שמע על המיטה' הייתה מתוך הסידור* כשהוא יושב על הכיסא בסלון, וכשהלך לישון היה *מסדר לעצמו את קערת הנטילת ידים עם המגבת ליד המיטה*(ללא סיוע בגבאים) לובש את הפיג'מה בצורה מסודרת, וכשקם מיד נטל ידיו התלבש וסידר את המיטה, קיפל את השמיכה *והחזיר לארון.*

עוד דוגמה, לעת זקנותו כשהתקשה ללכת לביה"כ ברגליו היה אחד מהחברים לוקח אותו ברכב (נסיעה של 200 מ') כשהיה מתיישב *מיד היה חוגר את החגורה* ומדובר בשנים שהחוק בזה לא היה מלווה בענישה, לעיתים היה מתקשה מפאת גילו המבוגר ועד שהצליח לחגור כבר הגיעו ליעד והיה צריך לפתוח.
יום אחד אמר לו הנהג:
"*ר' אושר עד שאתה חוגר כבר הגענו למה אתה טורח?*
ענה לו הצדיק: "*וכי אתה רוצה להרגיל אותי למידת העצלות?*

(חברים מיד עזרה)

[פשוט און גראד]

במבט לאחור ישנם דברים שראינו אצל הצדיק ר' אושר זיע"א ולא התבוננו לעומקם מתוך רגילות, אבל כיום הזכרונות הם כמו חלקיקי פאזל שעולות למראה במוח ומהוות פסיפס ענק ועוצמתי של *תמונה מרהיבה בעבודת ה' אמיתית* זַכָּה ונקיה כסולת.

כשאומרים עבודת ה' זה שילוב מדהים של עוצמת ה' יתברך בתוכי וביטול ה'אני' לגמרי, כשפועלים שני המישורים אלו ביחד יוצא תוצר מושלם של צדיק אמת.

כאמור פסיפס זה מורכב מחלקים קטנים שהם רגעי הזמן, ומהם ניתן לראות איך נראה האדם השלם, כבר צוין על הסדר המופתי *שלא נבע מתכונה אלא מעבודה*, ולא היה מצוי שנתן לאחרים לעשות את מה שיכל לבד, אפ' בפעולות פשוטות:
ביום שישי אחה"צ סידר את שולחן השבת ערך את המפה וסידר את הנרות. מדהים היה לראות איך עשה זאת בריכוז ודיוק מוחלט כל יום שישי כאילו הולכים לצלם את זה לפרסום בינלאומי (האמת שכשבורא העולם ניצב לנגד עיניך במוחשי כל עת, זה התוצאה).

בסעודות שבת קודש היה מארח בביתו סביב השולחן חסרי בית מהסוג הפחות מובחר (בלשון המעטה) כשעל השולחן ערוכים הקעריות הסלטים ובכל קערית כפית, כשפרס את החלות בצורה מדויקת כל פרוסה דומה לחברתה בצורה סימטרית, אחרי המוציא בשקט ובכובד ראש היה מגיש לאורחים את הסעודה, יש לציין שהסעודה הייתה נראית כמו תפילה ללא דיבורים, אח"כ היה מנקה את השולחן משאריות המזון, וכולם היו פותחים את ספר הזמירות ושרים, כך גם בברכהמ"ז מילה במילה מתוך הסידור.

(חברים מיד עזרה)

[פשוט און גראד]

*ליל שישי - סיפורים*

פעם נסע רב אושר זצ"ל זיע"א עם מספר חברים לבית מאיר.
הנהג היה אמנון והוא לא שם לב כשיצאו מירושלים *לא היה לו מספיק דלק* .
כשהגיעו לבית מאיר *נגמר להם הדלק* ... אמנון התניע את הרכב, המנוע פעל, אז אמר לרב אושר זצ"ל *שאין לו דלק* .

הרב אמר לו "*סע!*" והוא נסע ונסע עד שהגיעו לביתו של הרב.
כעשרה מטרים לפני הבית השתתק המנוע והמכונית הדרדרה עד לביתו של הרב.
אז אמנון אמר לרב: "*לא יכולת לעשות את המופת שאגיע עוד 50 מטר לתחנת הדלק הקרובה ברחוב הטורים..??*"

ענה לו הרב זצ"ל: "*עד כאן לא מספיק לך ??*"


######################


וסיפר עוד,

שפעם אחת כשחזרתי ממירון והייתי בסביבות לוד, היו לי ספיקות אם הדלק יספיק לי עד ירושלים.
בכיסי היו באותם הזמנים *עשרים לירות בלבד* והחלטתי להיכנס לתחנת הדלק בלוד ולקחת דלק *בעשרים לירות*.
הרב ויתר הנוסעים ישנו.
אחרי שמילאתי את מיכל הדלק התעורר הרב ושאל אותי " *איפה אנחנו נמצאים ?* "
עניתי לו שאנחנו נמצאים בסביבות לוד.
הרב הושיט את ידו לכיסו והוציא משם *עשרים לירות* והגיש לי.
אמרתי לו "*מאיפה אתה יודע בכמה כסף לקחתי דלק ??*"
והוא ענה לי בערבית "*עלינה..?!*"

שפירושו , אני יודע כל דבר. אז אמרתי לרב שיש לי עוד כסף והוא אמר לי
"*אני יודע שאין לך יותר כסף*".

(הרב ר"ז זצ"ל)

[פשוט און גראד]

חינוך = שתיקה = עבודה עצמית


תורגם מאידיש
לכבוד..
ט' חשון תשמ"ה (1984)

את מכתבך קראתי בתשומת לב מרובה, במיוחד מה שכתבת אודות המחלוקת שיש לך עם בנך הגדול שיחי', שזה למעלה משלוש שנים אינכם מדברים זה עם זה. ואני מבין שהדבר הזה הוא כאב גדול במשפחה.

הדרך הסלולה שחכמינו ז"ל לימדו אותנו היא "שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז.), פירוש הדבר, שהקירוב לילדים צריך להיות ביד הימנית, במידה הרבה יותר מרובה מאשר להכות אותו. אפילו בזמן שהילד נוהג שלא כשורה.

כשורה, תמיד אנו צריכים למצוא את הדרך לדון אותו לכף זכות, למצוא בו את המעלות ולא רק חסרונות.
בגלל שכולנו לדאבוננו לוקים בחסרונות."
זה הוא הטבע שלנו שאתו באנו לאויר העולם. ולכן אין לנו לבוא בטענות על אף אחד. ומה שנדמה לנו שאנו קצת יותר טובים, זו הטעיה עצמית, כי ככה יותר נעים לנו לחשוב, וזה כביכול מרגיע אותנו. אבל האמת היא שאנו רחוקים מאד מהדמות שהיינו צריכים להיות.

ועל כן הדבר הטוב ביותר הוא - לשתוק.

נשאלת השאלה: איך אפשר להשאיר את הילד הפקר, להניח לו ללכת בדרכים לא טובות, ולשתוק?!?!?!

התשובה היא: כאשר אדם עובד עם עצמו לבדו לדעת את מצבו האמיתי בחיים, ע"י שהוא מחפש להכיר את עצמו היטב, והוא רואה כמה הוא עצמו נצרך לרחמים וחסדים מהקב"ה במדה כ"כ מרובה, והוא עובד על עצמו באמצעות המידות שלו. ממילא מתחיל להאיר
עליו אור של קדושה, וזה מקרין אל תוכם של אלה שנמצאים בסביבתו.

ואז, כמובן, כבר לא צריך לדבר, ההתנהגות שלו מדברת מעצמה ללא אומר ודברים, וכולם מקשיבים לה בגודל דרך ארץ ויראת הכבוד.

הבה נקוה שהקב"ה יראה לכם את הדרך הנכונה, ותזכו לאחדות השלימות, ויהיה לכם הרבה נחת וברכה והצלחה בכל מעשה ידיכם, אמן כן יהי רצון.

(חברותא)