וואס איז אזוי פארהייליגט ביי חסידישע אידן
דעי וואך פ'תבא האב איך דעי נקודות געזען
שלשה אילנות (קנה קרקע):
ערשט ווען א מענטש קומט אן צום דריטן שלב נאך מקרא משנה
דער אמת'ער "תלמוד" וואס ברענגט צו ענווה (כורך עליה גמי) און דביקות דעמאלט קויפט ער "קרקע" (זיין יסוד איז פעסט).
ערשט דעמאלט ווערט ער "מביא וקורא" – זיין דיבור האט דעם כח צו פועל'ן ישועות און משפיע זיין שפע בלי מצרים
די יסוד הענווה:
דער הייליגער נוע''א דערמאנט דעם מאמר חז"ל אז אפילו אגריפס המלך האט אליין גענומען דעם קויש מיט פרוכט אויף זיין פלייצע און עס אריינגעטראגן אין הר הבית,
עס קומט לערנען אז יעדער אפילו א קעניג דארף געדענקען אז פארן אויבערשטן זענען מיר אלע קליין, און מען טאר זיך נישט גרויסן.
"שליש בתלמוד" שהוא מידה שאין גדולה הימנה כדאיתא בגמרא, דהיינו הדביקות ואהבה. וזהו רמז שדרשו חז"ל "בראשית, בשביל התורה שנקרא ראשית ובשביל ישראל ובשביל ביכורים שנקראים ראשית", והכל אחד, דהנה ה"ביכורים" רמז על הכנעה ושפלות האדם, שצריך להחזיק עצמו במידת ענווה והכנעה אמיתית, כמאמר התנא "הגיע להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו ונכנס", זה היה למען הכנעה, ולזה רמז התנא בלשונו "כיצד מצות ביכורים אדם יורד לתוך שדהו וראה תאנה שבכרה כורך עליה גמי", דהיינו האדם הרוצה לשבר תאוותיו כי לב האדם מתאוה לפרי ראשון וצריך לשבר תאוותיו בזה, "כורך עליה גמי" פירוש יזכור יום המיתה איך יהא מונח בקבר ויצמיח עליו גמי ועשב. ואחר שיבוא האדם למידת הכנעה וענווה אז יראתו ואהבתו שלימה בעבודת הבורא ית', וזה הוא לשון ביכורים כפשוטו לשון בישול וגמר הפרי. וזהו "שליש בתלמוד שאין לך מידה גדולה הימנה".
וזהו דאיתא בגמרא "הקונה שתי אילנות מביא ואינו קורא כו'", רמז על ב' המדריגות הנ"ל, דהיינו האדם אשר עדיין אינו בא והגיע לכל המדריגות הנ"ל כי אם לשנים מהם, והיינו רמז "שני אילנות", ד"אילן" רמז לעולמות עליונים, "והקונה שתי אילנות אין לו קרקע" ר"ל שעדיין אין לו יסוד גמור, "מביא" פירוש באמת הוא מביא אותו הדבר לפני השי"ת, "ואינו קורא" ר"ל שאינו במדריגה זו עדיין שיהיה קורא ונענה מיד מהשי"ת ע"י מעשיו כדרך הצדיק הגוזר אומר ויקם. אבל "הקונה שלשה אילנות", ר"ל שקנה לעצמו כל השלש המדריגות הנ"ל, וזה "קנה קרקע" דהיינו שיש לו יסוד גמור, "מביא וקורא" ע"ד הנ"ל ותגזר אומר ויקם.