שייטלען אמאל און היינט

[משיב כהלכה]

הדבר הצריך אכן ביאור הוא משער חוץ לצמתן, וכמו שכתבת באורך נראה שבזמן חז"ל היה זה,
וצריך ביאור, שמבואר שיש בעיה של דת יהודית בזמן חז"ל לראות השערות,
אולי יש חילוק בין מקום הראש למקום הראש

בוודאי, וכמו שהעיד הגר"מ שטרנבוך בשם החזו"א, במקום הראש זה דאורייתא, ומה שיוצא מהכיסוי זה דת יהודית ותלוי במנהג (הוא לא נקט לשון דת יהודית אלא אמר שאסור ממנהג ישראל, וכן מנהג ישראל עתה לא להוציא כלום מהכיסוי).

[משיב כהלכה]

לא הבנת תגובתי, לא על כל דת משה אשה יוצאה בלא כתובה, אלא הנמנה בחז"ל

מה שמנו חז"ל זה רק דוגמאות לדברים שהאשה יוצאת בסיבתם ללא כתובה.

וכבר כתב המאירי לגבי דת יהודית שהכל לפי ראות עיני הדיין, אם מדובר בפרצה (וממילא חשודה על זנות) או שלא.

[משיב כהלכה]

אגב, דער לבושי מרדכי, דער תשורת שי, מהרש”ם און אפילו דער דרכי תשובה אלע וואונדערן זיך, טאקע מיט גרויס דרך ארץ, אויף דעם תשובות דברי חיים וואס בויעט זיך אויף א ר”ן און א ריטב”א וואס מיר טרעפן ממש נישט דארטן דאס וואס ווערט נאכגעברענגט אין תשובות דברי חיים.
מרעדט דא פון א פלא’דיגע תשובה וואס איז א פלא’דיגע רעבישע ענין. ממש וואס בעיני הפוסקים איז עס נישט מובן

אכן, כך כתב הגר"ב זילבר בשו"ת אז נדברו (חלק י"ג סי' נ"ה - נ"ו):

"ספרו נתקבל במועדו, אבל לא הייתי בבני ברק לכן נתאחרה תשובתי. וכשעיינתי נתעורר אצלי לעת עתה על מה שכת"ר שליט"א השיב בעניין הפאות, ומביא את הדברי חיים (יו"ד חלק ב' סי' נ"ט) שלפי דברי הר"ן בכתובות והריטב"א המובא בשטמ"ק, אפי' לתת חתיכת משי ודומה על הפדחת שיהא דומה לשיער אסור, דזה הוי דת יהודית (דמפרש כן דברי הש"ס בפרק המדיר דטווה ורד כנגד פניה, בניגוד לפרש"י). וע"פ זה מסיק הדברי חיים דכ"ש דאסור לצאת בפאה נכרית, דהוי דת יהודית. ומתמה הד"ח על כנסת הגדולה שדן בזה ונשמט ממנו הר"ן והריטב"א.

וכפי הנראה שכת"ר האמין שכן הוא בר"ן ובריטב"א, אבל מה שנוגע למשא ומתן של הלכה אין דרכי להאמין, אפי' להכי גדול, לכן כשראיתי זה בספר לא האמנתי שכן הוא בר"ן ובריטב"א, דהלא הגמ' הזאת היא מגירסא דינקותא, ועמדתי משתומם על המראה הזה, לכן לא האמנתי שכן הוא בדברי חיים, אבל טרחתי להשיג הדברי חיים (כי הספר אינו תחת ידי) וראיתי שבאמת כן הוא בדברי חיים כמו שכת"ר מעתיק ממנו, וזה תימה גדולה ופליאה עצומה על הדברי חיים, שהרי בר"ן ובריטב"א אין מבואר זה כלל אלא פירוש אחר לגמרי, ומה שמביא הדברי חיים מהשטמ"ק אנו כבר זכינו לחידושי הריטב"א (ומש"כ הריטב"א רמב"ן צ"ל רמב"ם) והוא בפרק כ"ד הלכה י"ח מהלכות אישות, וזה ע"פ פירוש הר"ח בתוס' (כתובות דף עב:) דמפרשים דטווה צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו וזה עזות מצח ופריצות. עכ"ל. ובחידושי הריטב"א הלשון הוא "כדרך שעושין נשי הנכרים" וזה הפריצות וכן הוא בר"ן ושטמ"ק, ואין זכר למה שכתב הדברי חיים בשמם "לפי שדומה לשיער".

ואין ספק שמצוה לתרץ את אותו גאון וצדיק ז"ל ולא להשוותו כטועה בדברים המפורשים בראשונים, ונאמר שכיון שכתב הדברי חיים (ביו"ד ח"א) דהמנהג של פאה נכרית בזמנם נובע מקלי העם פחותי הערך ואפיקורסים )וזה לא כמו בזמנינו, שאדרבה הפאה נכרית היא סמל של החרדיות), לכן סבירא ליה דהוי בכלל דת יהודית כמו שאמרו לענין טווה ורד כנגד פניה. אבל הלשון של הד"ח משמע לפי שדומה לשיער, לכן צ"ע טובא מה שמביא הדברי חיים מהראשונים, שאינו מבואר זה כלל בדבריהם.

[יורה דעות]

אם אני יאמר לך, אתה פטור מליתן מנה מאתיים, אתה תיתן?

הרי ר' זירא הוי רק תלמיד דתלמיד של גדול הדור ר"י, ואם אמר כדבר הזה, היחסרו אנשים שאינם רוצים ליתן?

אבל עכשיו נראה לי מכח רש"י בסוטה כה. כמו שכתבתי לעיל, שלא יתכן שיצאו בלא כתובה אם כולהו עושין כן.
רק אולי אסור מטעם המנהג,
וא"כ אין לי באמת פשט בגמרא, ופשט שלך לא נראה לי, כל זמן שלא נראה לי כן מהראשונים על הדף.

[משיב כהלכה]

לא הבנתי כלל את כוונתך בכל מה שכתבת.

אני שואל אותך שאלה פשוטה: אם דת יהודית לא משתנה, ממילא יתכן שרבי יוחנן אסר בגלל המנהג העתיק שכך היה, ואם כן כיצד הגמ' מוכיחה מהמנהג עכשיו שרבי יוחנן לא אסר?

אה"נ, אי אפשר לגרש את כולן, אבל האיסור במקומו עומד!

[יורה דעות]

כ'ווער שוין הייזעריג.


אויב זאגט מיר איינער אז ר' חיים עוזר האט אויסגערופן אין ווילנא אז יעדער זאל גט'ן זייערע ווייבער,
וואלט איך אים געזאגט, שקר!
נאר די האסט געהערט דערפון? ס'וואלט דאך געדארפט שיסן שאק כוואליעס עד היום הזה!

--


איינער פארשטייט וואס איך זאג?
ס'נישט קיין פשוט'ע סברה?

אויב נאך איינער איז מיט מיר, ביטע לייקן.

[משיב כהלכה]

אויב זאגט מיר איינער אז ר' חיים עוזר האט אויסגערופן אין ווילנא אז יעדער זאל גט'ן זייערע ווייבער,
וואלט איך אים געזאגט, שקר!

הדוגמא לא מתאימה, כי רבי יוחנן לא קרא לגרש. הוא רק פסק לאסור, והשאלה היא אם האיסור הוא בחצר.

אז אה"נ, לפי המצב הקיים "לא הנחת בת" וממילא לא תתגרש ללא כתובה, אבל איך האיסור התבטל?

שוב: אם נאמר שדת יהודית לא משתנה, ורבי יוחנן פסק לפי המנהג הקדמון, איך התבטל האיסור?

אלא מזה מוכח שאין נפק"מ כלל מה היה המנהג הקדום בזה, והקובע (בין לגירושין ובין להיתר ממש) הוא המנהג עכשיו.

[יורה דעות]

אז אה"נ, לפי המצב הקיים "לא הנחת בת" וממילא לא תתגרש ללא כתובה, אבל איך האיסור התבטל?.

קטע זה לא הבנתי.

[משיב כהלכה]

אם תאמר שדת יהודית איננה משתנה לעולם, יתכן מצב שבאמת נשתנה המנהג, ואמנם "לא הנחת בת" ואי אפשר לגרש את כולן, ולכן לא נגרש מחמת זה, אבל האיסור נשאר איסור.

וא"כ מה ההכרח לומר שרבי יוחנן לא אסר?

[יורה דעות]

איך לערן בכלל נישט פשט אז 'מ'קען' נישט יעדעם גט'ן,
נאר, אז אויב איז אמת די הלכה וואלט מען 'געדארפט' יעדעם גט'ן/בלי כתובה/מצוה לגרש,

און דאס וואלט מען געדארפט צו וויסן.

[יורה דעות]

עכ"פ דאס אז ר"י האלט אז מ'איז פטור פון כתובה דאס וואלט זיכער געדארפט אויפשאקלען ארץ ישראל.

[גראד]

איך האב נישט קיין געדולד צו ליינען אלעס ביז דא קענסט ביטע זאגן אין קורצן וואס די ווילט ציקומען? למאי נפקא מינה אויב דת יהודית משתנה לפי הזמן?


אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו האב איך געלערנט (אפשר בין איך נישט גערעכט) - דפריעת ראש מותר בחצר בהכרח משום שלום בית כדמצינו בשבת דף ס"ד שלא תתגנה על בעלה.



תצא בלא כתובה מיינט נישט אז די מאן מיז גטן די פרוי, עס מיינט אז אויב די מאן האט חתונה געהאט מיט א צניעותדיגע פרוי, און די פרוי איז געווארן א פרוצה, האט די מאן א רעכט איר צו גטן אן א כתובה.

אבער אז די מאן האט אזוי חתונה געהאט מיט איר און איז אויף דעם איינגעגאנגען לכתחילה, איז ער נישט פטור פון כתובה אין ער דארף איר נישט גטן. אז די מאן איז פרומער געווארן, קען ער איר פרובירן משכנע זיין צו טוישן.

[יורה דעות]

איך האב נישט קיין געדולד צו ליינען אלעס ביז דא קענסט ביטע זאגן אין קורצן וואס די ווילט ציקומען? למאי נפקא מינה אויב דת יהודית משתנה לפי הזמן?


אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו האב איך געלערנט (אפשר בין איך נישט גערעכט) - דפריעת ראש מותר בחצר בהכרח משום שלום בית כדמצינו בשבת דף ס"ד שלא תתגנה על בעלה.



תצא בלא כתובה מיינט נישט אז די מאן מיז גטן די פרוי, עס מיינט אז אויב די מאן האט חתונה געהאט מיט א צניעותדיגע פרוי, און די פרוי איז געווארן א פרוצה, האט די מאן א רעכט איר צו גטן אן א כתובה.

אבער אז די מאן האט אזוי חתונה געהאט מיט איר און איז אויף דעם איינגעגאנגען לכתחילה, איז ער נישט פטור פון כתובה אין ער דארף איר נישט גטן. אז די מאן איז פרומער געווארן, קען ער איר פרובירן משכנע זיין צו טוישן.

דת יהודית איז תלוי אין די מנהג.
אויב איז פאה נכרית נכלל אין די מנהג פון קלתה (עקסטערע טענה'ריי), און אויף די מנהג פון קלתה שטייט אין גמרא אז ס'איז נישט משתנה,
קומט אויס אז פאה נכרית איז אסור מטעם מנהג.

וועגן גט'ן אן א כתובה, איך פארשטיי אויך אזוי אין אזוי איז משמע פון ראשונים,
הרב משיב האט גע'טענה'ט אז אויב פאלט אוועק די דין כתובה מיינט עס א חובת גירוש, ווייל אמאל איז אלעס געווען תלוי אין דעם. (וזה חוץ ממה שהל' כר"מ דאסור לשהות עם אשתו בלי כתובה, וגם הוה בעילת זנות).

און די לעצטע נקודה,
אויב די קענסט צו ווייזן א מקור,
פון תוס' דף נד: איז משמע אז ס'איז א קנס.

[גראד]

איך האב נישט קיין געדולד צו ליינען אלעס ביז דא קענסט ביטע זאגן אין קורצן וואס די ווילט ציקומען? למאי נפקא מינה אויב דת יהודית משתנה לפי הזמן?


אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו האב איך געלערנט (אפשר בין איך נישט גערעכט) - דפריעת ראש מותר בחצר בהכרח משום שלום בית כדמצינו בשבת דף ס"ד שלא תתגנה על בעלה.



תצא בלא כתובה מיינט נישט אז די מאן מיז גטן די פרוי, עס מיינט אז אויב די מאן האט חתונה געהאט מיט א צניעותדיגע פרוי, און די פרוי איז געווארן א פרוצה, האט די מאן א רעכט איר צו גטן אן א כתובה.

אבער אז די מאן האט אזוי חתונה געהאט מיט איר און איז אויף דעם איינגעגאנגען לכתחילה, איז ער נישט פטור פון כתובה אין ער דארף איר נישט גטן. אז די מאן איז פרומער געווארן, קען ער איר פרובירן משכנע זיין צו טוישן.

דת יהודית איז תלוי אין די מנהג.
אויב איז פאה נכרית נכלל אין די מנהג פון קלתה (עקסטערע טענה'ריי), און אויף די מנהג פון קלתה שטייט אין גמרא אז ס'איז נישט משתנה,
קומט אויס אז פאה נכרית איז אסור מטעם מנהג.

וועגן גט'ן אן א כתובה, איך פארשטיי אויך אזוי אין אזוי איז משמע פון ראשונים,
הרב משיב האט גע'טענה'ט אז אויב פאלט אוועק די דין כתובה מיינט עס א חובת גירוש, ווייל אמאל איז אלעס געווען תלוי אין דעם. (וזה חוץ ממה שהל' כר"מ דאסור לשהות עם אשתו בלי כתובה, וגם הוה בעילת זנות).

און די לעצטע נקודה,
אויב די קענסט צו ווייזן א מקור,
פון תוס' דף נד: איז משמע אז ס'איז א קנס.

הייסט מרעדט לפלפל בעלמא ווייל הלכה למעשה פסקנט די רמ"א אז פאה נכרית איז נישט ווי קלתה און איז מותר

[יורה דעות]

איך רעד זיכער לפלפל בעלמא, אנדערע ווייסעך נישט.

וועלכע רמ"א?
@גראד

[גראד]

איך רעד זיכער לפלפל בעלמא, אנדערע ווייסעך נישט.

וועלכע רמ"א?
@גראד

סימן ע"ה סיעף ב

[יורה דעות]

איך רעד זיכער לפלפל בעלמא, אנדערע ווייסעך נישט.

וועלכע רמ"א?
@גראד

סימן ע"ה סיעף ב

דארט רעדט מען כלפי דין ערוה כלפי תפלה,
איך רעדט פון א מנהג וואס מ'האט זיך אמאל געפירט צו ס'אסור נאך אלץ וועגן לא תטוש/לא תסיג, און אפשר אפילו כתובה.

[יורה דעות]

לא הבנת תגובתי, לא על כל דת משה אשה יוצאה בלא כתובה, אלא הנמנה בחז"ל

מה שמנו חז"ל זה רק דוגמאות לדברים שהאשה יוצאת בסיבתם ללא כתובה.

וכבר כתב המאירי לגבי דת יהודית שהכל לפי ראות עיני הדיין, אם מדובר בפרצה (וממילא חשודה על זנות) או שלא.

כלפי דת יהודית זענט איר טאקע גערעכט.

אבער איך רעד פון דת משה, עי' ברא"ש ובמהר"ם שיף, וואס דארט שטייט אז דת משה איז נאר אסור בדבר שמכשילתו.
נאר ס'קען זיין אז ס'איז נכלל אין דת יהודית.

כ'האב געטראפן א ביאור הגר"א אה"ע קט"ו ס"ק י"ט (כ"ח. נראה כטעות צ"ל כ"ה. ע"ש) וואס איז מרמז ממש דאס, ער מאכט א הפלא'דיגן דיוק פון רש"י כתובות, ע"ש.

[גראד]

איך רעד זיכער לפלפל בעלמא, אנדערע ווייסעך נישט.

וועלכע רמ"א?
@גראד

סימן ע"ה סיעף ב

דארט רעדט מען כלפי דין ערוה כלפי תפלה,
איך רעדט פון א מנהג וואס מ'האט זיך אמאל געפירט צו ס'אסור נאך אלץ וועגן לא תטוש/לא תסיג, און אפשר אפילו כתובה.

די רמ"א רעדט לגבי ארויס גיין אין רש"ה מיט א פאה נכרית ווייל ער ברענגט די שלטי גבורים. אזוי האט געלערנט די מג"א, פרי מגדים, מחצית השקל, און רוב אחרונים, און דאס איז פשוט פשט אין רמ"א. אזוי ווערט געפסקנט אין שלחן ערוך הרב און אין משנה ברורה.

אויך ברענגט די רמ"א אין דרכי משה די שלטי גבורים אין סימן ש"ג לגבי הלכות שבת וואס דארט רעדט מען זיכער נישט לגבי ערוה.

[יורה דעות]

דרכי משה ביסטע גערעכט.

רמ"א זעט מיר נישט אויס אזוי, ס'קען זיין ביסט גערעכט, כ'בין סייווי צו מיד זיך צו טענה'ן יעצט...

מיין פראבלעם איז פארוואס ס'איז טאקע מותר, ס'איז מיר משמע פון גמרא ס'דארף זיין אסור.
@גראד

[גראד]

דרכי משה ביסטע גערעכט.

רמ"א זעט מיר נישט אויס אזוי, ס'קען זיין ביסט גערעכט, כ'בין סייווי צו מיד זיך צו טענה'ן יעצט...

מיין פראבלעם איז פארוואס ס'איז טאקע מותר, ס'איז מיר משמע פון גמרא ס'דארף זיין אסור.
@גראד

וועלכע גמרא? קלתה און פאה נכרית זענען צוויי אנדערע זאכן. קלתה דעקט נישט צי אלע האר און פאה נכרית יא.

[משיב כהלכה]

איך לערן בכלל נישט פשט אז 'מ'קען' נישט יעדעם גט'ן,
נאר, אז אויב איז אמת די הלכה וואלט מען 'געדארפט' יעדעם גט'ן/בלי כתובה/מצוה לגרש,

און דאס וואלט מען געדארפט צו וויסן.

כפי שכתבת, זו לא חובה אלא מצוה לגרש, וזה כאשר נחשדה בזנות, דהיינו שמתנהגת כפרוצה, שכל העולם נוהגות לכסות והיא מגלה. אבל כאשר כולן מגלות, גם מצווה אין כאן.

והחלקת מחוקק כתב שאליבא דהרשב"א והרמב"ם אפילו מצוה אין כאן, אלא אם רוצה מגרש. והוסיף "והא דאמרינן בסוף המגרש דמצוה לגרשה אפשר דמיירי התם דפרוצה ביותר". אבל גם להשו"ע אין מצוה לגרשה אם נוהגת כמנהג העולם (בוודאי כאשר זוהי מצווה מדת יהודית ולא דת משה), וכל מה שכתב שמצוה לגרשה הוא כאשר פורצת גדר ואינה נוהגת כבנות ישראל הכשרות.

אבל אם אתה נוקט שאיסור דת יהודית אינו משתנה לעולם, ממילא מה שאמר ר' יוחנן הוא שהדבר אסור (כביכול בגלל המנהג הקדמון שנהגו להחמיר בזה) אבל בפועל אין חובה ואין מצוה לגרש.

ולכן חוזרת השאלה, מה ההוכחה שר' יוחנן לא אסר בזה. הרי הוא לא הורה "לגרש" אלא רק הורה איסור. ולכן מה שכתבת "עכ"פ דאס אז ר"י האלט אז מ'איז פטור פון כתובה דאס וואלט זיכער געדארפט אויפשאקלען ארץ ישראל" אינו נכון כלל (גם רשב"י סבר לאסור גילוי שיער אפילו בבית, וזה לא זעזע אף אחד).

[משיב כהלכה]

דת יהודית איז תלוי אין די מנהג.
אויב איז פאה נכרית נכלל אין די מנהג פון קלתה (עקסטערע טענה'ריי), און אויף די מנהג פון קלתה שטייט אין גמרא אז ס'איז נישט משתנה, קומט אויס אז פאה נכרית איז אסור מטעם מנהג

זו בדיוק הטענה של אוסרי הפאה בכל הדורות, אבל כל זה היה טוב כאשר כיסו ברדיד כמו דינא דגמ'.

אבל אתה לא יכול לתפוס את החבל בשתי קצוותיו, מצד אחד לאסור פאה מפני שהיא כקלתה, ומצד שני להקל ב"קלתה" ממש, שהיא מטפחת לפי פסק הרמב"ם וכן לפי מפרשי הירושלמי, ולהתיר אותה ללא רדיד עליה.

בנוסף לזה, אפילו אוסרי הפאה הבינו שאין החסרון בקלתה מצד עצמה (כמו שאתה רוצה לומר שיש חסרון בקלתה גופא ע"פ רש"י במהדו"ק שהביא השטמ"ק) אלא מצד שאין רדיד עליה.

ועוד יש להוסיף על זה, שקלתה (מטפחת) גרעה מכמה סיבות - שרגילה להחליק מהראש, או שמלכתחילה איננה מכסה כל הראש, או ע"פ דברי רש"י במהדו"ק - נראים שערותיה דרך הנסרים, אבל פאה היא כיסוי ראש מושלם (רק שעשוי משיער ואתה רוצה לעשות גזירה שווה לאסור שיער, ועל זה כתבתי לך שהיה לך לאסור קודם שיער הרווקות) וממילא אע"פ שאסרו קלתה אין מקום לאסור פאה.

[משיב כהלכה]

דארט רעדט מען כלפי דין ערוה כלפי תפלה,
איך רעדט פון א מנהג וואס מ'האט זיך אמאל געפירט צו ס'אסור נאך אלץ וועגן לא תטוש/לא תסיג, און אפשר אפילו כתובה

זו טעות גמורה, הרמ"א בסימן ע"ה מדבר על יציאה לרשות הרבים ולא רק על ערוה לתפילה, וכך גם מפרשי השו"ע על סימן ע"ה.

שהרי הרמ"א שם ציין את מקורו מהשלטי גיבורים, והשלטי גיבורים דיבר גם על יציאה לרשות הרבים.

כמו כן בדרכי משה שם ציין הרמ"א לדבריו בסימן ש"ג, ושם הביא את השלטי גיבורים "ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם עשויה משערותיה או משיער חברתה" ללא שום קשר לק"ש ותפילה (וגם איירי שם בחוטי שיער שיוצאת בהם לרה"ר).

וכן הבין המגן אברהם, שכתב שם "וכן כתב בשלטי גיבורים (שבת כט. אות א') דמותר לכתחילה, כדאיתא במשנה פרק ו' דשבת (דף סד:) יוצאה אשה בחוטי שיער וכו', דלא כבאר שבע (סי' י"ח) שחולק עליו, והאריך בסוף ספרו (באר מים חיים סי' ג') בדברים דחויים".

ואם מדובר רק לק"ש ותפילה, וכי השלטי גיבורים והבאר שבע נחלקו לק"ש?

(המג"א גם מציין לסימן ש"ג סעיף י"ד המדבר על יציאה לרה"ר בחוטי שיער, בדורנו סילפו ועיקמו את דברי המג"א אבל עם הציון הזה לא היה להם מה לעשות והתעלמו ממנו לגמרי...)

וכן העטרת זקנים על השו"ע כתב "כל זה כתב רמ"א ע"פ הגה באלפסי פרק במה אשה (שלטי הגבורים שבת דף כט. אות א'), ופסק על פי זה בסי' ש"ג שלא אמרו שיער באשה ערוה אלא דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש, אבל בנחתכו אין בהם משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש. ויש אומרים אפי' פאה נכרית אסור משום פריעת ראש".

ואם איירי רק בק"ש ותפילה, מדוע מכניס פריעת ראש הכא.

ובהמשך דבריו כתב העט"ז "ובדרכי משה סי' ש"ג כתב מורנו הרמ"א בהדיא דמותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא עשויה משערותיה או משיער חברתה וכו', ועל כן כתב בהגה סתם".

וכן בפמ"ג על סימן ע"ה. והביא שם ראיה מהגמ' שאין פאה נכרית בכלל דת יהודית.

וכן הגר"א בסי' ע"ה הביא מקור לזה מחוטי שיער שיוצאה בהם לרה"ר.

[משיב כהלכה]

דרכי משה ביסטע גערעכט.
רמ"א זעט מיר נישט אויס אזוי

לא הבנתי כוונתך. הרמ"א הוא הדרכי משה...

ובסימן ע"ה הוא כתב "ועיין לקמן סימן ש"ג סעיף ו כתבתי"...

מה יש יותר מפורש מזה?