פון דעם קומט אויס אז שפירן א טעם אין א מצוה איז נישט די תכלית. נאר פארקערט, דאס איז אדער עצת היצר אדער אן אריינפיר צו די אמת'ע תכלית. לכאורה אין חסידות איז דאך געווען א גרויסע דגוש אז מען זאל לעבן מיט א מצוה, און דוקא יא שפירן א טעם. ניין?ולא ראה עמל בישראל (כג, א). ובתרגום אונקלוס 'ואף לא עבדי לֵאּותׁ שְקַר בישראל. דהנה לפעמים אדם דואג על שאין לו חשק והתלהבות לעבודתו ית"ש, וזהו עצת היצר להחליש את האדם להביא בקרבו ליאות ועייפות לעבודתו ית"ש, וצריך האדם להתחזק כעת כמו שהוא. וכבר אמרנו שכל דבר שיש לו אחיזה בעוה"ז הוא שקר, ולכן אם האדם חושב שמרגיש הוא שקר, ולפעמים גם כשנותנים לאדם התלהבות, אינו כי אם בחינה לראות מה יפעל עי"ז, כדי שאח"ז יתנו לו עיקר העבדות. כמו שכתבו בס"ק (קול שמחה) משל לתינוק שנותנים לו מרגליות מזויפים, לראות אם יוכל לשומרם, שיתנו לו אח"כ טובים, כך התלהבות יש שבא לבחינה הנ"ל. ולכן העיקר להתחזק בעבודה באיזה מצב שהוא, ולא ליפול בעייפות כנ"ל. וזהו ולא ראה עמל 'עבדי לאות שקר בישראל' שהוא עייפות בעבודה, רק מתחזקים תמיד בעבודה כנ"ל.
איינער קען עפעס מוסיף זיין?