לימוד התורה הגדרתה
בטור יו”ד סימן רמו: כל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה וכו’ וחייב לשלש לימודו, שליש בתורה שליש במשנה ושליש בתלמוד עכ”ל.
לשון הערוה”ש: ורבינו תם כתב דעכשיו די בתלמוד בבלי בלבד, דבו כלול מקרא משנה וגמרא, כמו שכתב בסנהדרין (כד א) דתלמודא דבבלאה בלולה במקרא במשנה וגמרא. ועל זה אנו סומכין, ולומדין רק תלמוד בבלי. ורבינו הרמ"א הביא דבריו אלה, וכן אנו נוהגין ומורים ובאים. ומיהו בוודאי צריך לידע המקרא והמשנה. עכ”ל.
בש”ך סק”ו שם: אבל לא בלימוד שאר החכמות. כגון חכמת הקבלה וכו’ וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס וכו' ו
אני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, עכ”ל.
בשו”ת חת”ס או"ח תשובה קצ"ז כתב וז”ל: כי מרגלא בפומי כי כל האמור להלכה בש"ע היא תורה נתונה לכל ישראל בשוה ואין בודד במועדיו. עכ”ל.
מכל זה נתברר לנו פשוט וברור שלימוד התורה וידועות התורה הוא תורת הנגלה. ואין לקבלה מקום בפסיקת ההלכה. האסור והמותר מתבררים ע”י לימוד תורת הנגלה.
חתימת המשנה והתלמוד
באיגרת רב שרירא כתב: הכין חזינא דודאי שיתא סדרי משנה (כולהון) רבינו הקדוש תרצינון כי היכי דגרסי להו הלכתא
דבתר הלכתא אין להוסיף ואין לגרוע וכו’ אלא כולהון בתראי מילי דקמאי גרסין וטעמיהון מתנו. עכ”ל.
ברש”י בבא מציעא פו. ד”ה סוף הוראה: סוף כל האמוראין עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר וכו’ ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראין שלפניהם וכו’
וקבעו הכל בגמ' וכו’ מה ששיירו אותן שלפניהן ואותן שאמרו לפניהם וכו’ באו רב אשי ורבינא וקבעום. עכ”ל.
הרמב”ם בהקדמתו לפי’ המשניות: כשהשלים רב אשי לחבר חבור התלמוד כמו שהוא לפנינו וכו’ והתלמוד כבר נגמר, ויהי כל אשר קם אחריו, הייתה תכלית כוונתו וכל מאודו: להבין דבריהם שחברו בלבד, ו
עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. עכ”ל.
בספר הקבלה להראב”ד כתב וז”ל: ונתפשט [התלמוד הבבלי] בכל ישראל וקבלו אותו עליהם, ולמדו אותו ברבים חכמי כל דור ודור, והסכימו עליו כל ישראל ו
עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. עכ”ל.
הקבלה מול הפוסקים - נקטינן כדברי הפוסקים
בשו”ת רדב”ז ח”ד סימן ל”ו כתב וז”ל: ובכל מקום שתמצא ספרי הקבלה חולקים על פסק הגמרא הלך אחר הגמרא והפוסקים, ובכל מקום שאינו חולק כגון בכי האי גוונא שלא נזכר בגמרא ו
גם בפוסקים
אני ראיתי לסמוך על דברי הקבלה. עכ”ל.
בשו”ת רדב”ז ח”ד סימן פ כתב וז”ל: לפי שיש בידי כלל גדול בכל דבר שנכתב בגמרא או באחד מן הפוסקים או בעלי ההלכות אפילו שיהיה הפך ממה שכתוב בספרי הקבלה,
אני מודה בו ולא אחוש למה שכתוב באחד מאותם הספרים, ולעצמי אם הוא חומרא
אני נוהג אותו ואם קולא לא אחוש לה. עכ”ל.
בדרכי משה סימן קמ"א ס"ק ב' כתב וז”ל: ו
אין לזוז מדברי הפוסקים אף אם היו דברי הזוהר חולקים עליהם כן נ"ל דלא כב"י שכתב דלא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים. עכ”ל.
המהרש"ל בשו"ת סי' צ"ח כתב וז”ל: ואם היה רשב"י עומד וצווח לפנינו לשנות המנהג שנהגו הקדמונים לא אשגחינן ביה כי ברוב דבריו אין הלכה כמותו. עכ”ל. אגב, בפתיחה לשו"ת רב פעלים להבן איש חי הטיח דברים קשים נגד המהרש"ל שזלזל בכבוד הרשב"י אור העולם. אך פשוט וברור שכל כונת רבינו הרש"ל אינו אלא לקבוע גבולות ההלכה שאין להשגיח בדברי קבלה נגד ההלכה המסורה, וחלילה לא זלזל ברשב"י שכבודו מלא עולם.
הרי לן
דעת הרמ"א והמהרש”ל שלעולם נקטינן כדברי הפוסקים כנגד הזוה"ק והמקובלים. וכפי הנראה שזו מסורת הפסיקה של גדולי אשכנז.
בשו”ת חכם צבי סימן ל”ו כתב וז”ל: שאם לא היתה פלוגתא בין הפוסקים
דברי הקבלה לא יכריעו ההיפך וזה יסוד תורתינו הקדושה שאם לא כן נתת תורת כל או"א בידו לילך אחר הבנתו בספר הזוהר הטובה היא אם רעה ובעונותינו שרבו זה סיבה לפרצות גדולות אשר עיני ראו ולא זר כמה אנשים עברו תורות חלפו חק בהסמכם על דברי הזוהר או ברעיא מהימנא לפי דעתם המזוהמת בפירוש דברי הזוהר או ברעיא מהימנא וחס להו לבעלי הזוהר והרעיא מהימנא מעלות על דעתם הדברים ההמה ול"ה מן הצורך להעלות דבר זה על ספר אלא להוציא מלבן של המתחכמים להורות היפך דעת רבותינו הפוסקים ז"ל על משענת קנה חכמת הזוה"ק אשר דבריו סתומים וחתומים באלף עיזקאין עכ”ל.
בשו"ת נודע ביהודה תניינא, אבן העזר עט: דע תלמידי החביב, ויהיו דברים הללו חקוקים על לוח לבך לזכרון:
הכלל הגדול, ש
אין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד, והאומר דבר לסתור קוצו יו"ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל. ואמנם, כשאנו מוצאים אחד מחכמי ישראל המוחזק בתורה וביראה בלי ספק שכתב בספר דבר הסותר לדברי התלמוד, חייבים אנו למשכוני נפשין לתרץ דבריו שלא דבר רק לשעה או למשפחה פרטית ודברי תלמוד הם על הכלל וכו’
וכיוצא בזה אנו מוצאים לרבינו יהודה ה
חסיד בצוואה שלו דברים שכמעט אסור לנו לשומעם, כי הוא אומר שלא ישא בת אחותו – ובגמרא אמרו שהוא מצוה; הוא אומר שלא ישא אב ובנו שתי אחיות – ורב פפא ובנו נשאו שתי בנות של אבא סוראה; הוא אומר שלא ישאו ב' אחים שתי אחיות – ובגמרא שמונים זוג אחים כהנים נשאו שמונים זוג אחיות כהנות, ותרי בנתיה דרב חסדא הוו נסיבי לרמי ולמר עוקבא בר חמי, וכיוצא בזה בצוואה ההיא.
ואם היה החסיד מצוה צוואה זו לכל ישראל הרי הוא סותר לדברי תלמוד והיה אסור לנו לקבל דבריו כלל. אבל האמת יורה דרכו כי ה
חסיד לזרעו אחריו צוה לדורי דורות כי ראה ברוח הקדש שזרעו לא יצליח בזווגים כאלה ובזה אינו סותר דברי התלמוד שהוא על הכלל ודברי ה
חסיד היא על הפרט, הא חדא.
אין כופין על עניני קבלה אפילו כשאינו חולק עם הפוסקים ורק מוסיף עליהם
הכנסת הגדולה בכללים בדרכי הפוסקים אות א' כתב וז"ל:
כל דבר שלא הוזכר לא בגמרא בבלי ולא בגמרא ירושלמי ולא דברו בהם הפוסקים אשר מפיהם אנו חיין ועליהם אנו סומכין בכל דבר, אעפ"י שבעלי הקבלה דברו בו,
אין אנו יכולים להכריח בו למי שאינם נוהגים כדברי הקבלה, הרא"ם ז"ל ח"א. והרדב"ז ז"ל בתשובה ח"א סי' ח' ול"ז ומ"ט ופ' כתב, כל מקום שתמצא הקבלה חולקת עם הגמרא, הלך אחרי הגמרא והפוסקים. ואם אין נזכר בגמרא ובפוסקים, הלך אחרי הקבלה. וכ"כ בספר יוחסין, וכ"כ הר"י הלוי ז"ל בתשובה סי' מ"א בשם הר"ש הלוי, דכל שהזוהר אינו חולק עם הגמרא נקטינן כותיה. ולא פליגי על הרא"ם ז"ל, דהנך רבוותא מדברים בהנהגה שינהג האדם בעצמו והרא"ם ז"ל מדבר במי שאינו רוצה לנהוג כדברי הקבלה שאין מכריחין אותו. עכ”ל.
ברמ”א או”ח כ”ה סעיף י”א כתב וז”ל: יש מי שכתב להניח של יד מיושב ושל ראש מעומד (אגור בשם הזוהר סימן פ"ד. ובמדינות אלו לא נהגו כן אלא שתיהן מעומד. עכ”ל.
ב
מג”א שם ס”ק כ כתב וז”ל: ונ"ל דההנחה תהא מיושב והברכה והקשירה תהיה מעומד כמ"ש הרב"י וכו’ כתב בכ"ה בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמ' הלך אחר הגמ' והפוסקים (רדב"ז ח"א סי' מ"ט פ' וספר יוחסין ור"י הלוי סי' מ"א וכ"כ הרב"י כאן) מיהו אם בעלי הקבלה מחמירין יש להחמיר ג"כ וכל דבר שלא הוזכר בגמרא ובפוסקים אף על פי שנזכר בקבלה
אין אנו יכולים לכוף לנהוג כן (רא"ם ח"א ס"א) עכ"ל:
נראה שלפי דברי הרמ”א אין חוששין לקבלה נגד מנהג אפילו כשאינו סותר לכלום ולדעת המג”א לכתחילה יש לחשוש לקבלה כשאינו חולק עם נגלה. ולדברי הכל אין יכולים לכוף לנהוג ע”פ קבלה.
בשו"ת חת”ס אהע"ז ח"ב סימן פ"ה כתב לגבי אשה זקנה שאינה חפצה להינשא לאיש אין עליה מצות חליצה, אף שלפי הזוהר יש מצוה אף בזה,
אין לכפות את דברי הזוהר עליה.
בשו”ת חת”ס או"ח תשובה קצ"ז כתב וז”ל: ראיתי רבותי הגאון הפלאה ז"ל ומורי ה
חסיד שבכהונה מהו' נתן אדליר זצ"ל והגאון מהו' זלמן
חסיד ז"ל שלא המשיכו עדה מעיד
אני עלי שמימי לא שמעתי מפי קדושי ישראל הנ"ל ס' הזוהר יוצא מפי קדשם בשום דרוש ותלי"ת לא זזה ידי מתוך ידם ולא חסרתי מהם וכו' ותלי"ת תלמידיהם אין פרץ וכו'. עכ”ל.
וכ”כ במשנה ברורה סימן כ"ה ס"ק מ"ב להלכה וז”ל: כתב הכנה"ג בכללי הפוסקים כל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים, הלך אחר הגמרא והפוסקים. מיהו, אם בעלי קבלה מחמירין, יש להחמיר ג"כ. ואם לא הוזכר בגמרא ובפוסקים, אף על פי שנזכר בקבלה,
אין אנו יכולין לכוף לנהוג כך. ודין שאין מוזכר בהיפוך בש"ס ופוסקים, יש לילך אחר דברי קבלה. ו
גם במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים, דברי קבלה יכריע. עכ”ל.
וכ”כ הערוך השולחן להלכה או”ח סימן כ"ה סעיף כ"ט וז”ל: דכשהגמרא והפוסקים מחולקים עם הזוהר הולכין אחרי הגמ' והפוסקים, ואם הזוהר מחמיר
יכול מי שירצה להחמיר כהזוהר. ובדבר שלא נזכר בגמרא, ודאי ראוי לעשות כדברי הזוהר אמנם
אין כופין על זה. עכ”ל.
בתשובה מאהבה חלק א’ כ”ו כתב וז”ל: ועלה אחת מתלמוד בבלי הויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר. עכ”ל.
אין לשנות שום מנהג מפני הקבלה
א. אין הקבלה יודעת הכל - הרבה עניני נגלה יש להם טעם ע”פ סוד היפוך הבנת המקובלים.
ב. אין אנו מבינים את דברי הקבלה על בוריו.
כתב האר"י ז"ל (שער הכוונות דף ע"א ע"ב; ספר הכוונות ג' ע"א) כי טעות גדול לומר 'כי בנו בחרת', ולא יהיה רק שבעים תיבות ביחד. עכ”ל.
והנה ה
מגן אברהם (סימן רע"א ס"ק כ"ב) הביא את דברי המקובלים וכתב: לי נראה ש
אין לשנות שום מנהג כי לכל מנהג יש טעם ויסוד דוק ותשכח וכו’. עכ”ל.
בשו”ת חכם צבי סימן ל”ו כתב וז”ל: להוציא מלבן של המתחכמים להורות היפך דעת רבותינו הפוסקים ז"ל על משענת קנה חכמת הזוה"ק אשר דבריו סתומים וחתומים באלף עיזקאין עכ”ל.
בשו”ת חת”ס או"ח תשובה קצ"ז כתב וז”ל: ובדור האחרון העמיד נר מזרחי האר"י זצ"ל וזכו הספרדים שהיה מבניהם והוא גילה תעלומות בנוסחאות שלהם ואלו היינו
גם אנחנו זוכים לכיוצא בו היה מבאר לנו כהנה וכהנה בנוסחאות שלנו. עכ”ל.
אודות שיטת הגר”א כתוב בעליות אליהו ובספר כתר ראש במאמרים (סימן ט"ז), עי"ש. ומשו"כ מצינו ברוב המקומות שהגר"א הכריע כדעת הפוסקים נגד דעת המקובלים, כידוע. דקרוב יותר לומר שאין אנו מבינים את הקבלה מלתלות שטועין אנו בדבר הלכה.
נפש החיים [ש"ב פי"ג] שכ' וז"ל: כי
גם מה שנתגלה לנו קצת כוונות התפלה מרבותינו הראשונים ז"ל קדישי עליונין. ועד אחרון הרב הקדוש איש אלקים נורא האריז"ל. אשר הפליא הגדיל לעשות כוונות נפלאים. אינם בערך אף כטפה מן הים כלל נגד פנימיות עומק כוונת אנשי כנ"הג מתקני התפלה. שהיו ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים.
וע"ע בערוך השלחן (סימן כ"ה סעיף כ"ט) "אמנם מקובלני שא"א להיות הזוהר מחולק עם הגמ' אא"כ ש
גם בגמ' יש פלוגתא, ובמקום שהדין פסוק בגמ'
גם הזוהר ס"ל כן. ואולי יש מקומות שלא פירשו כן בזוהר לא כוונו האמת וצריך לפרש פירוש שישתווה עם הגמ' ודו"ק.
שיטת החת”ס - אין לערב דברי קבלה וההלכות, אין צריך לחשוש לה, החשש של פירצה בעיקרי הדת
כך כתב בשו"ת חת”ס או"ח סימן ק' לגבי מצות שילוח הקן דאין מצוה אלא כאשר רוצה אדם לאכול את האפרוחים או את הביצים,
ואף שבזוהר מבואר דע"י שילוח האם מתעוררים רחמיה וכך מתעוררים רחמי השכינה על בנ"י והשכינה שבגלות,
מ"מ להלכה אין בזה מצוה.
וכך כתב בשו"ת חת'ס אהע"ז ח"ב סימן פ"ה לגבי אשה זקנה שאינה חפצה להינשא לאיש אין עליה מצות חליצה, אף שלפי הזוהר יש מצוה אף בזה, אין לכפות את דברי הזוהר עליה.
ובשו”ת חת”ס או"ח סימן נ"א כתב את מה שרגיל היה לומר ד
כל המערב קבלה והלכה עובר על זורע כלאים בכרם, וכל המערב הגיון (פילוסופיה) והלכה עובר על לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, ואם מנהיג ישראל הוא, הרי הוא מנהיג בכלאים, עי"ש.
בשו"ת חתם סופר ב, יורה דעה, קלח: אבל טוב יותר שלא לחוש לדברים האלו וכיוצא בהם כלל דברים שלא הוזכרו בש"ס ופוסקים, ולא ר"י
חסיד חתום עלי', וכדמוכח ממ"ש בעצמו בס"ח סי' תס"א. עכ”ל.
בשו"ת חת"ס או"ח סי’ קעג: דברים הללו לא נמצאו בש"ס כי אם בספרי המקובלים, ואין לנו עסק בנסתרות ולא אתנו יודע עד מה.
בתשובות חת”ס או”ח קמ”ה: כל המערב דברי קבלה עם ההלכות חייב משום זורע כלאים.
מתוך הסכמת החת”ס על המחזור הגדול שנדפס בוויען, נכתב י”ג כסליו תקע”א:
ורואה אנכי זכות הרבים ללקוט באמרים מסידורו של הגאון [היעב”ץ] קיצורי דינים ודברי מוסר השכל הנאמרים שם דבר יום ביומו ובכל מועד מועדים וחצי מועד, כי דברי הגאון ז”ל המה קילורים לעינים ומרפא לנפש ולשונו צח ונקי, ירווה צמאונו כל ההוגה בה בעתות הפנאי בשעה שמנגנים החזנים או בין גברא לגברא וכדומה,
ובתנאי שלא יבואו אל תוך המחזור שום דבר מסתרי תורה הנאמרים בחשאי ולא יראה החוצה. עכ”ל. הרי שהחת”ס סבר ש
גם היעב”ץ בסידורו הפליג בקבלה יותר מדאי ואין לסתם בני אדם לעסוק בזה.
בשו”ת חת”ס או"ח תשובה קצ"ז כתב וז”ל: ראיתי רבותי הגאון הפלאה ז"ל ומורי ה
חסיד שבכהונה מהו' נתן אדליר זצ"ל והגאון מהו' זלמן
חסיד ז"ל שלא המשיכו עדה מעיד
אני עלי שמימי לא שמעתי מפי קדושי ישראל הנ"ל ס' הזוהר יוצא מפי קדשם בשום דרוש ותלי"ת לא זזה ידי מתוך ידם ולא חסרתי מהם וכו'
ותלי"ת תלמידיהם אין פרץ וכו'. עכ”ל.
לסיכום
הדברים פשוטים וברורים. דאף אם יש וגדולי הפוסקים הכריעו לפי הקבלה אין זה כללו של דבר אלא כיוצא מן הכלל, ובאופן כללי יש לשמור על תיחום ברור בין ההלכה והקבלה. ורק גדולי עולם הרואים מאחורי הפרגוד ובקיאים בסתרי תורה יודעים בעומק בינתם וברוחב דעתם מתי ראוי לנהוג עפ"י המקובלים.
וזו כונתו הפשוטה של החת"ס, ידע
גם ידע רבינו החת"ס שהב"י לפעמים הכריע עפ"י הזוהר אך מקומות אלה בטלים באלף וטיפה המה מן הים הגדול בתורת הב"י שבו הכריע ושקל ומדד והכריע ברוחו הגדולה עפ"י דברי הגמ' וגדולי הראשונים והפוסקים עמודי ההלכה, והדברים פשוטים וברורים.
ונראה עוד דהחת"ס כמו הנודע ביהודה לפניו לפי דורו כתב את הדברים להוציא מלבם של אלה שזלזלו בהלכה בתואנה שנוהגים הם לפי הקבלה וכנגדם כתב מה שכתב, ואף אם הב"י קבע הלכות לפי הזוהר, הבו דלא לוסף עליהם, ודבר ה' זו הלכה והיא לבדה נר לרגלנו.
