שפירן א טעם אין א מצוה

[נקודות טובות]

דעם שבת האב איך אין גליון בנאות דשא געזעהן ברענגען א שטיקעל פון חמדת דוד. ווי פאלגענד.

ולא ראה עמל בישראל (כג, א). ובתרגום אונקלוס 'ואף לא עבדי לֵאּותׁ שְקַר בישראל. דהנה לפעמים אדם דואג על שאין לו חשק והתלהבות לעבודתו ית"ש, וזהו עצת היצר להחליש את האדם להביא בקרבו ליאות ועייפות לעבודתו ית"ש, וצריך האדם להתחזק כעת כמו שהוא. וכבר אמרנו שכל דבר שיש לו אחיזה בעוה"ז הוא שקר, ולכן אם האדם חושב שמרגיש הוא שקר, ולפעמים גם כשנותנים לאדם התלהבות, אינו כי אם בחינה לראות מה יפעל עי"ז, כדי שאח"ז יתנו לו עיקר העבדות. כמו שכתבו בס"ק (קול שמחה) משל לתינוק שנותנים לו מרגליות מזויפים, לראות אם יוכל לשומרם, שיתנו לו אח"כ טובים, כך התלהבות יש שבא לבחינה הנ"ל. ולכן העיקר להתחזק בעבודה באיזה מצב שהוא, ולא ליפול בעייפות כנ"ל. וזהו ולא ראה עמל 'עבדי לאות שקר בישראל' שהוא עייפות בעבודה, רק מתחזקים תמיד בעבודה כנ"ל.

פון דעם קומט אויס אז שפירן א טעם אין א מצוה איז נישט די תכלית. נאר פארקערט, דאס איז אדער עצת היצר אדער אן אריינפיר צו די אמת'ע תכלית. לכאורה אין חסידות איז דאך געווען א גרויסע דגוש אז מען זאל לעבן מיט א מצוה, און דוקא יא שפירן א טעם. ניין?
איינער קען עפעס מוסיף זיין?

[פשוט און גראד]

מי ששם, *יבין *, ומי שעוד לא שם *ישתומם*...


*נרשם עפ"י שיחת הרא"ש ש"ק, תשנ"ג ע"י אחד החברים.*

שאל השואל (רג"ס) דהנה בתפלת הרבש"ע שאומרים אחר *ספירת העומר* נתקן לומר, אשר ציוויתנו על ידי משה עבדך לספור ספירת העומר *כדי לטהרינו מקליפותינו ומטומאותינו* ושאל מהו *קליפותינו ומהו טומאותינו?*

ופתח הרב זצ"ל, דהנה כשהאדם רוצה לעבוד את הרבש"ע או לקיים מצוותיו או ללמוד תורתו הקדושה, *מיד בא הסט"א ומפריע לאדם* ועומד נגדו בעוז ותעצומות להפריעו, והאדם רואה שאינו יכול לו, ומרגיש כאילו קליפת אגוז עומדת כנגדו ואינו יכול לזוז כלל, וממילא *מתחיל לצעוק אליו יתברך*, "הצילני מרודפי כי אמצו ממני".

ומתפלל וצועק אליו עוד ועוד כנ"ל עד שהרבש"ע שומע צעקתו, *ומיד מפשיל הסט"א התנגדותו והאדם מתחיל את עבודת ה' ברגיעות ובנחת*, והכל הולך לו בשופי, ומיד מתחיל האדם לומר לעצמו *שבחים* איך שעובד השי"ת כל כך טוב ויפה, ובוודאי *השי"ת יש לו הרבה נחת ממנו* וכו', ובזה *שוכח* שמה שאין לו את הקליפה הנ"ל, *זה רק עזרת השי"ת* ברחמיו המרובים, *וגונב זאת לעצמו*.

וממילא זה *טומאותינו*, דעתה מטמא האדם את מעשה השי"ת, דהיינו *כל רגש שהאדם מקבל זה מיד טומאה*, כי האדם כשהוא נפרד מהרבש"ע *ומרגיש את עצמו זהו הטומאה הכי גדולה*, כי זה *הפירוד* מחיי החיים, וזהו מיתה גמורה ממש ה' יצילנו ויוליכנו בדרכיו, ויחיינו מיומיים, אמן.

viewtopic.php?t=1815

[שבת קודש]

דעם שבת האב איך אין גליון בנאות דשא געזעהן ברענגען א שטיקעל פון חמדת דוד. ווי פאלגענד.

ולא ראה עמל בישראל (כג, א). ובתרגום אונקלוס 'ואף לא עבדי לֵאּותׁ שְקַר בישראל. דהנה לפעמים אדם דואג על שאין לו חשק והתלהבות לעבודתו ית"ש, וזהו עצת היצר להחליש את האדם להביא בקרבו ליאות ועייפות לעבודתו ית"ש, וצריך האדם להתחזק כעת כמו שהוא. וכבר אמרנו שכל דבר שיש לו אחיזה בעוה"ז הוא שקר, ולכן אם האדם חושב שמרגיש הוא שקר, ולפעמים גם כשנותנים לאדם התלהבות, אינו כי אם בחינה לראות מה יפעל עי"ז, כדי שאח"ז יתנו לו עיקר העבדות. כמו שכתבו בס"ק (קול שמחה) משל לתינוק שנותנים לו מרגליות מזויפים, לראות אם יוכל לשומרם, שיתנו לו אח"כ טובים, כך התלהבות יש שבא לבחינה הנ"ל. ולכן העיקר להתחזק בעבודה באיזה מצב שהוא, ולא ליפול בעייפות כנ"ל. וזהו ולא ראה עמל 'עבדי לאות שקר בישראל' שהוא עייפות בעבודה, רק מתחזקים תמיד בעבודה כנ"ל.

פון דעם קומט אויס אז שפירן א טעם אין א מצוה איז נישט די תכלית. נאר פארקערט, דאס איז אדער עצת היצר אדער אן אריינפיר צו די אמת'ע תכלית. לכאורה אין חסידות איז דאך געווען א גרויסע דגוש אז מען זאל לעבן מיט א מצוה, און דוקא יא שפירן א טעם. ניין?
איינער קען עפעס מוסיף זיין?

וואס דען מיינט 'רחמנא ליבא בעיא'?

[אהבת עולם]

דעם שבת האב איך אין גליון בנאות דשא געזעהן ברענגען א שטיקעל פון חמדת דוד. ווי פאלגענד.

ולא ראה עמל בישראל (כג, א). ובתרגום אונקלוס 'ואף לא עבדי לֵאּותׁ שְקַר בישראל. דהנה לפעמים אדם דואג על שאין לו חשק והתלהבות לעבודתו ית"ש, וזהו עצת היצר להחליש את האדם להביא בקרבו ליאות ועייפות לעבודתו ית"ש, וצריך האדם להתחזק כעת כמו שהוא. וכבר אמרנו שכל דבר שיש לו אחיזה בעוה"ז הוא שקר, ולכן אם האדם חושב שמרגיש הוא שקר, ולפעמים גם כשנותנים לאדם התלהבות, אינו כי אם בחינה לראות מה יפעל עי"ז, כדי שאח"ז יתנו לו עיקר העבדות. כמו שכתבו בס"ק (קול שמחה) משל לתינוק שנותנים לו מרגליות מזויפים, לראות אם יוכל לשומרם, שיתנו לו אח"כ טובים, כך התלהבות יש שבא לבחינה הנ"ל. ולכן העיקר להתחזק בעבודה באיזה מצב שהוא, ולא ליפול בעייפות כנ"ל. וזהו ולא ראה עמל 'עבדי לאות שקר בישראל' שהוא עייפות בעבודה, רק מתחזקים תמיד בעבודה כנ"ל.

פון דעם קומט אויס אז שפירן א טעם אין א מצוה איז נישט די תכלית. נאר פארקערט, דאס איז אדער עצת היצר אדער אן אריינפיר צו די אמת'ע תכלית. לכאורה אין חסידות איז דאך געווען א גרויסע דגוש אז מען זאל לעבן מיט א מצוה, און דוקא יא שפירן א טעם. ניין?
איינער קען עפעס מוסיף זיין?

שפירן א טעם איז נישט די תכלית, אבער ווען מען קומט אן צום תכלית שפירט מען דעם אמת'ן טעם "מנופת צוף וכל טעם". און ס'איז טאקע מדויק אינעם משל, ווען הרגשים וואלט נישט געווען קיין ארטיקל אין רוחניות, וואלט ער עס נישט אנגערופן געפעלטשע דיאמאנטן, נאר עס וואלט געווען א חפץ שלא מן הענין.